אני הולך לא פעם להקשיב, אבל בעיקר לשמוע, לשמוע באמת, את הקולות הללו, את המוזיקות הללו, את הסימפוניות הללו, כל מה שיכול לתלוש אותי מן היומיום ולהעביר אותי אל רגעים של עוצמה עמוקה. יש בשירים מסוימים כוח של מעבר, דלת בלתי נראית שנפתחת, ופתאום העולם מאבד את כובד משקלו. אתה כבר לא רק צופה, אתה נעשה אדם ש »עוברים דרכו ». וברגעים כאלה חוזרת אליי, כידיעה פשוטה, המחשבה שהגדולים שידעו לעבד צליל הכירו היטב, בלי מוזיקה, החיים עצמם היו טעות.
כי המוזיקה לא « מספרת », היא נוגעת במקום שאליו המילים לא מגיעות. היא לא מתארת את העולם, היא נושמת את חומרו הסודי, כאילו היא באה מתחתית המציאות. לפעמים אני תופס את עצמי חושב, אינני מבין, ובכל זאת אני מובן. די בפסוק מוזיקלי אחד, במעבר אחד בין תו לתו, כדי שהלב יפסיק להתגונן.
ואז נשמעת בי הוראה אחרת, שקטה יותר, העוצמה איננה עניין של ווליום. היא אינה נמצאת בהגזמה. היא נמצאת בנשימה, במרווח, בריסון, באופן שבו השתיקה עובדת לא פחות מן השיר, כאילו לנפש דרושים רווחים כדי לקבל את מה שעולה עליה. לפעמים דווקא כשהכל נעצר לשבריר שנייה, כשיש רק הדהוד באוויר, אני מרגיש שהמוזיקה מדברת הכי חזק. מוזיקה אמיתית היא גם ארכיטקטורה של אוויר.
ואז הלילה נפתח כמו וילון של תיאטרון, והכיכר נעשית במה. פעימה ראשונה, עור על עור, תוף על חזה, וכבר משהו מתרומם, חום שאין לו צורך בהסבר כדי להיות מובן. על הבמה קטנה עומדים תוף מרים, עוד, כינור, וגיטרה שמרמזת על אנדלוסיה, ומעל כולם קול אחד שמוביל את השאר. אחר כך מגיעים הקולות, רחבים, עתיקים וחדשים בעת ובעונה אחת, אנדלוסיים בקימורם, מזרחיים בזוהר הכאב שלהם, מודרניים בתנופתם. הם אינם מקשטים את הרגע, הם ממירים אותו. הם עושים את הקיום שוב חומר שניתן לנשימה.
והגופים עונים. לא ריקוד נלמד, לא פוזה, תנועה שנולדת מבפנים, גל. הגוף נעשה אמת. הוא אומר כן, לא מתוך תמימות, אלא מתוך הסכמה מפוכחת לחיים. אני רואה זוג מבוגר מחייך בלי מילים, ושני נערים מחקים את הקצב במחיאת כף, כאילו זה היה תמיד שלהם. ואז אני מבין את הלחישה של עוד מאסטר, השמחה איננה רק עונג, היא משמעת. פתאום הריקוד אינו רק אופקי, יש בו זקיפות מוזרה, כמעט תפילה של הגוף אל הנסתר.
מביטים זה בזה, צוחקים, מזהים. ומה שהיה קהל נעשה מעגל, ומה שהיה ציבור נעשה מקהלה. הפזמון חוזר, ובלא שנדע איך, כולם נושאים אותו יחד. מישהו מאחוריי מתחיל לשיר בקול מלא, ואדם זר לידו מצטרף, וכעבור רגע כבר אין « לידו », יש רק קול משותף. זה נס פשוט, כמעט פוליטי, לעשות מוזיקה יחד פירושו לסרב לבדידות, להשיב לציניות בעוצמה משותפת, להשיב כבוד משותף, אפילו לרגע. המוזיקה אינה מאחדת דרך אידיאולוגיה, היא מאחדת דרך נשימה.
ובמרכז, קול הסולן רועד לפעמים, לא מחולשה, אלא מאמת. צמרמורת עוברת בשורות. ואז מתעורר אותו סוד מזרחי, אקסטזה משותפת, טרנס אצילי שבו הרגש נע, גדל, נדלק ככל שחוזרים על המוטיב. אני רואה ידיים מורמות, עיניים עצומות, שפתיים לוחשות את המילים גם בלי לדעת אותן עד הסוף. כבר לא « צורכים » שיר, חוצים אותו, הולכים בו לאיבוד, ונמצאים בו מחדש. הקול נעשה מקום שבו עם מניח את דמעותיו ואת שמחתו, כאילו השיר יודע לשאת מה שכל יחיד לבדו אינו יודע לשאת.
ובתוך העלייה הזו מתבררת אמת נוספת, זה לא מופע, זו בקשה. לא בקשה ליפה בלבד, אלא בקשה לאמת. משהו בנו מתנקה, מתיישר, מתכוונן. כאילו המוזיקה היא אסקטיקה מוארת, דרך להתפשט מן המיותר, לא להיסחף לבידור. וככל שעולים, כך מתעורר זיכרון, לא זיכרון של סיפור, אלא של תחושה. ריח של לילה ישן, צבע של מנורה ברחוב, משפט שאמר פעם מישהו אהוב, הכל חוזר בלי להודיע. לא זכרתי דבר, ובכל זאת הכול חזר. חדרים פנימיים שהיו סגורים זמן רב נפתחים לפתע, תחת השפעת משפט מוזיקלי אחד.
האורות מחליקים על הפנים, על הבדים, על הידיים המורמות. הצעדים מתקרבים ואז מתרחבים, והמוזיקה נעשית נשימה אחת, שאיפה, התפשטות, שאיפה, התפשטות. הכול מתמזג, הקצב של ההקשה, הברק הרך של המיתרים, ליטוף של מלודיה. וגם בתוך השמחה נשאר קצה של צל, דק, שורף, אותו חלק לילי שבלעדיו האמנות היא רק קישוט. שם השיר כבר אינו « יפה », הוא נעשה הכרחי. הוא נדלק, כאילו נוכחות כהה ולוהטת באה לחתום את הרגע.
ואז מגיע הסוף. או ליתר דיוק, מגיעה השתיקה. לא ריק, אלא רעד שנשאר תלוי, כאילו העיקר מרחף בין שתי פעימות. אני שומע עוד שנייה את ההדהוד של התוף בתוך החזה, כאילו הגוף עצמו נעשה כלי נגינה. ושוב אני מבין, בפעם האחרונה, מה שמלמדים מאסטרים של הקשבה בלי רעש, המוזיקה היא גם אתיקה. היא מלמדת דקויות, כיוון, סבלנות, את אמנות השמיעה של האחר, ואת אמנות אי הבריחה מעצמך. היא מחנכת את הנפש בלי להטיף לה.
כן, מוחאים כפיים. אבל מוחאים כפיים גם על עצם היותנו שם, יחד, חיים, עומדים, מכווננים. והמוזיקה עשתה את הנס השקט שלה, היא החזירה לגופים את שמחתם, לפנים את בהירותם, ולזרים את קרבתם. לא בידור לקחתי איתי, אלא כוח.
ואנחנו חוזרים קלים יותר, כשבתוכנו משפט שקט אחד, הלילה, שמעתי, וזו הייתה דרך להיוולד מחדש.
© 2026 Rony Akrich — Tous droits réservés / כל הזכויות שמורות / All rights reserved