נגד הדת כשירות, סוחרי הערפל, ואוטופיית העולם הבא
אנו חיים בעידן שהמציא קדושה התואמת את הרפלקסים שלו, קדושה בלי מצווה אך עם « שירותים », קדושה בלי אנכיות אך עם הבטחות, קדושה בלי תביעה אך עם « חוויות ». פעם האמונה חייבה, היום היא « מלווה ». פעם היא העירה, היום היא « מרגיעה ». פעם אמרה, « עמוד זקוף », היום היא אומרת, « תבטא את עצמך ». והתוצאה מודרנית להפליא, אלוהים נעשה אובייקט, האדם נעשה לקוח, התפילה נעשית טופס, והנס, אופציית פרימיום. העולם הבא הפך למוקד שירות לקוחות, והעולם הזה, לחדר המתנה.
דווקא נגד האינפנטיליזציה הזאת, האלגנטית, המבושמת, ה »רוחנית », צריך לכתוב. כי הסכנה לאמונה, למחשבה, לעיון, אינה באה רק מן הספקנים הלועגים. היא באה מן « החברים המזויפים », מכלכלה שלמה של הבלתי נראה, מאותם « אדונים » הטוענים שהם שומעים הכול, מבינים הכול, יודעים הכול, ומוליכים את קהלם אל פנטזיה אוטופית, אל דמיון בלתי ייאמן. הם מוכרים סודות, שערים, שמות, צירופים, מתכונים לתיקון אקספרס. הם הופכים את התורה לשרבוט, את התפילה לטכניקה, את הטרנסצנדנטי לכוח. וברגע שהקודש נעשה כוח, חדל להיות קודש, הוא נעשה שליטה.
אולם המסורת המקראית, אם קוראים אותה בלי סוכר, הופכת בבת אחת את כל התיאטרון הזה.
השאלה הראשונה שאלוהים מפנה לאדם בבראשית איננה דרישת פולחן, לא הרצאה מטפיזית, לא מבחן אמונה. זו קריאה קיומית, « איכה? » (בראשית ג’, ט’). אלוהים אינו מבקש מיקום, הוא תובע נוכחות. איפה אתה ביחס לאמת שלך? איפה אתה ביחס לאחריות שלך? היכן התחבאת, מאחורי עלים, תירוצים, רציונליזציות? הכול מתחיל שם, האמונה איננה אסתטיקה, היא קריאה. היא איננה בריחה, היא התראה.
וההתראה חוזרת, בצורה ציבורית עוד יותר, על שפת הים, כשהאדם נלכד בין מים לחרב. הדימוי מושלם, מלפנים הבלתי אפשרי, מאחור המוות, סביב בהלה. מה עושה האדם? הוא מאציל סמכות. הוא דורש מתווך, מומחה, « מישהו שיודע ». הוא פונה אל משה כאילו היה מוקד חירום שמימי, « התערב אצל אלוהים ». כאילו אלוהים חייב לעשות הכול והאדם, שום דבר. ושם נופלת האמירה שצריך היה לחרות על מצחן של הרוחנויות המודרניות, « מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו » (שמות י »ד, ט »ו). אלוהים מסרב להיות אליבי לקיפאוננו. מסרב להיות תירוץ מקודש לפחדנו. הוא אומר, במילים אחרות, חדל לקרוא לי כדי לא ללכת, לך.
זו הגדרת האמונה הבוגרת, לא לחכות שהשמיים יעשו במקומנו, אלא לשמוע שהשמיים מעמידים אותנו לעבודה. לא לקבץ נס כדי להימנע מהחלטה, אלא לצעוד בלי ערבות. לא להפוך את אלוהים לאובייקט, אלא להסכים להיות האדם שהוא מחפש.
כך ניסח זאת אברהם יהושע השל ב »אלוהים מחפש את האדם », אלוהים איננו רק אובייקט לחיפושנו, אלוהים מחפש את האדם. בתפיסה הזאת התפילה איננה מניפולציה של הבלתי נראה, היא הרגע שבו האדם מסכים להיות מכוון אליו, נקרא, מזומן. היא איננה כפתור « חירום », היא יקיצה. וכשהתפילה נהפכת לפרוצדורת התחמקות, השל מזהה אותה כהווייתה, בגידה בנבואיות. וב »הנביאים » הוא מזכיר שהמקרא אינו סובל קדושה המשמשת מסך, אם אין צדק, הטקס נעשה שקר.
באותו ציר ביקורתי מופיע מרטין בובר ב »אני ואתה ». הוא מבחין בין יחס « אני אתה » לבין יחס « אני זה ». ברגע שאלוהים נעשה « זה », אובייקט שימושי, כלי נוחות, קמע עליון, הקשר נהרס. וזה בדיוק מה שקורה ב »דת שירות », אלוהים איננו עוד « אתה » הקורא, אלא « זה » שמתקן. לא עומדים עוד בפני נוכחות, צורכים תוצאה. לא משיבים, דורשים.
המעבר הזה איננו פרט שולי, הוא שורש האמונה הטפלה. כי אמונה טפלה מתחילה במקום שבו רוצים את רווחי הקודש בלי מחיר התביעה. היא מתחילה כשהאדם מחפש מפתח במקום דרך חיים. וכך משגשגים סוחרי האזוטרי, אלה שמבטיחים גישה ישירה, קיצור דרך, מתכון. הם יודעים « לפתוח », « לשחרר חסימות », « לתקן », « להגן », « לשמוע ». הם הופכים את העולם הבא לארגז כלים. הם מרתקים משום שהם מחמיאים לעייפות המודרנית, האדם כבר לא רוצה להיות אחראי, הוא רוצה שיטפלו בו, גם מול אלוהים.
אלא שהתורה מעולם לא הייתה פדגוגיה של « טיפול במקום האדם ». היא פדגוגיה של אחריות. היא אומרת בדברים ל’, י »א י »ד, שהדבר איננו בשמיים, הוא קרוב, בפיך ובידך. כלומר, חדל לדמיין את הקודש כ »שם », והתחל לתרגם אותו למעשה. התורה אינה מבקשת « יודעי סוד », היא מבקשת משיבים.
לכן הרמב »ם, ב »מורה הנבוכים » וב »משנה תורה », נלחם בכל סטייה מאגית, קמעות, לחשים, שימושים טפלים בטקסט. הוא לא נלחם במסתורין, הוא נלחם בעצלות ובדמיון המתחפשים לאמת. כי כשהופכים את אלוהים לטכניקה, מייצרים אדם מוקטן, תלוי, ילדותי, שבוי. דת מאגית אינה מרוממת את האדם, היא משפילה אותו. היא מחליפה חינוך המידות בצריכת הפלא.
על כן צריך לומר בלי לרעוד, עושי הניסים אינם מחזקים את האמונה, הם מעוותים אותה. הם אינם משרתים את המחשבה, הם מקצרים אותה. הם אינם מזינים את העיון, הם מחליפים אותו בהיפנוזה.
והתקופה שלנו, כמובן, אוהבת היפנוזה, בתנאי שתהיה « מיטיבה ». היא אוהבת אשליה, בתנאי שתבוא בשפת טיפול. היא אוהבת קדושה, בתנאי שלא תשפוט כלום. היא החליפה אחריות בתרפיה, החלטה בניואנס אינסופי, אשמה ב »קושי », תביעה ב »הקשבה ». כבר לא אומרים, « שיקרת », אומרים, « אתה סובל ». כבר לא אומרים, « ברחת », אומרים, « אתה מגן על עצמך ». ואז מתפלאים שהחברה נעשית אוסף של שברירויות מתגאות, של זכויות בלי חובות, של רגישויות בלי עמוד שדרה… המשך מחר!
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות