נגד דת שירות, סוחרי הערפל, ואוטופיית העולם הבא
כאן האירוניה החדה של פיליפ מוריי הופכת לכלי נשק, התקופה היא קרנבל מוסרי, ״אימפריית הטוב״, שבה אדם משוכנע שהוא צודק מפני שהוא ״מרגיש״ צודק. במשטר הזה הזעם מחליף את המעשה, הפוזה מחליפה את הצדק, הטוהר מחליף את האומץ. דתות הערפל משגשגות באוויר הזה, מפני שהן מציעות בדיוק את מה שהתקופה מבקשת, משמעות בלי מאמץ, נחמה בלי שינוי, נשגב בלי משמעת. הן מייצרות רגשות ״גבוהים״ שפוטרים מן הגובה האמיתי, גובה ההתנהגות.
אבל האמונה המקראית איננה ״רגש נעלה״, היא חובה אנכית.
כך הרב יוסף דוב סולובייצ׳יק, ב״איש ההלכה״, קובע שהקדושה איננה בריחה מן העולם, היא צורה היורדת לתוך המעשה, אל תוך ארגון החיים, אל תוך האחריות. האדם הדתי איננו חולם תלוש, הוא בונה משטר של הנהגה. וב״איש האמונה הבודד״ הוא מראה שאמונה בוגרת מחייבת את בדידותו של ההכרעה, אי אפשר להאציל את החובה « למומחה שמיים ». אמונה איננה האצלה, היא משא.
בצליל שונה אך קרוב, הרב קוק, ב״אורות״ וב״אורות התשובה״, עומד על לבו של המניפסט הזה, האור אינו רשאי להישאר מעל החיים, עליו להשקות את ההיסטוריה. קדושה איננה מחסה מיסטי, היא ייעוד להגביה את הממשי, חברה, אומה, מוסר, דיבור ציבורי. כל רוחניות שאינה יורדת אל האחריות ההיסטורית נעשית שכרון.
מכאן הנוסחה היסודית, צריך להיות מסוגלים להפוך את העולם הזה ל״עולם הבא״, ולא להפוך את העולם הבא לחיקוי ולתעתוע של העולם הזה. לעשות מן האדמה גן, לא עולם מושלם ללא טרגדיה, אלא עולם מעט יותר ראוי. לסרב לכך שהעולם הבא ישמש הצדקה לבלתי מוצדק. לסרב לפיצוי. לסרב לאוטופיה.
כי האוטופיה, פוליטית או אזוטרית, מבטיחה תמיד את אותו דבר, תוצאה בלי היעשות. היא אומרת, ״תהיה לך גאולה בלי משמעת, אור בלי מאמץ, ישועה בלי צדק״. וזה בדיוק מה שהתורה מסרבת לו. היא אומרת, ״קדימה״. ו״קדימה״ פירושו, להסכים לשלם את מחיר החירות.
הפילוסופיה, בדרכה, נוגעת באותה דרישה. סורן קירקגור, ב״יראה ורעדה״, מסרב לדת כמערכת נוחה, האמונה היא מחויבות קיומית, הכרעה, סיכון. זה לא תפאורה, זו דרך הוויה. מי שרוצה ״להבין״ לפני שהוא מציית, מסיים לא פעם בכך שאינו זז לעולם. האמת אצל קירקגור איננה תיאוריה, היא אופן קיום.
עמנואל קאנט, ב״הדת בגבולות התבונה בלבד״, מציב קריטריון קר, כמעט משפיל, אם הדת אינה כפופה לדרישה המוסרית, היא מתנוונת לאמונות טפלות. דת המשמשת ככלי, להצליח, להגן, להתנחם, חדלה להיות דת, היא נעשית אינסטרומנטליות. וכאן ביקורתנו נעשית חדה יותר, סוחרי הניסים אינם ״דתיים מדי״, הם תועלתניים מדי. הם החליפו את החובה ברווח.
סימון וייל, ב״המתנה לאלוהים״ וב״כובד וחסד״, מוסיפה ממד מכריע, הרוחני האמיתי אינו מנחם, הוא מחייב דרך תשומת לב. תשומת הלב איננה חלימה, היא צדק. היא היכולת להביט בממשי כפי שהוא, במקום לברוח ממנו אל בדיונות של בדיה. והערפילים האזוטריים הם בדיוק זה, הסחות דעת מקודשות.
דיטריך בונהופר, ב״מחיר החסד״, תוקף ״חסד בזול״, אמונה ללא עלות, מחילה ללא שינוי, דת שמרדימה במקום לזקוף. זו בדיוק מטרתנו, אמונה המבטיחה שחרור אך עוקפת את ההליכה.
ולבסוף, עמנואל לוינס, ב״כוליות ואינסוף״ וב״חירות קשה״, מעניק את הקריטריון הקשה ביותר לחובבי הסודות, הטרנסצנדנציה נמדדת באחריות כלפי הזולת, לא בעונג המסתורין. אלוהים אינו קישוט מטפיזי, הוא מה שמחייב את האדם להשיב לרעהו. כל רוחניות העוקפת את האתיקה איננה אלא תיאטרון של קודש.
אלוהים אינו אובייקט, הוא קריאה, ״אַיֶּכָּה?״
התפילה אינה פרוצדורה, היא אינה מחליפה את ההליכה, ״וְיִסָּעוּ!״
העולם הבא אינו מקלט, עליו להיעשות העולם הזה, דברים ל׳.
המסתורין אינו סחורה, ברגע שהוא נעשה טכניקה, הוא נעשה אמונה תפלה, הרמב״ם.
אמונה בוגרת דורשת מוסר ומעשה, הטרנסצנדנציה נמדדת בצדק, השל, לוינס, קאנט.
סוחרי הניסים מקטינים את האדם, הם מוכרים גן עדן דמיוני כדי לברוח מן ההשתנות, פיליפ מוריי, העד האירוני של התקופה.
אבל אינני רוצה רק להאשים, עליי להצביע על דרך.
המרשם פשוט וחסר רחמים, לוותר על דת שירות. לוותר על אלוהי סיוע. לוותר על קדושה ש״עונה״ במקום לצוות. לוותר על מערכות שבאים אליהן לקבל ״יתרון רוחני״ במקום לקבל חובה. ובעיקר, לוותר על הפיתוי הגדול, להפוך את התפילה לאליבי.
להתפלל, כן, אך להתפלל כאילו נכנסים לחשבון נפש. להתפלל לא כדי לבטל את ההליכה, אלא כדי לקבל כוח ללכת. להתפלל לא כדי להאציל את החירות, אלא כדי לשאת אותה. תפילה בוגרת אינה אומרת, ״עשה במקומי״. היא אומרת, ״תן לי כוח לעשות את מה שעליי לעשות״.
ומה עליי לעשות, להפוך את העולם הזה ל״עולם הבא״, להשיב לאדמה מעט יותר כבוד. בפשטות, להעדיף אמת על שקר מועיל, צדק על פוזה, נאמנות על גחמה, ריסון על אלימות. לסרב לציניות בשם ״הפקחות״. לסרב לתירוץ בשם ״זהות״. לסרב להיסטריה מוסרית כתחליף לאומץ. והכול מתחיל בהחלטה פנימית אחת, להפסיק להתחבא. להשיב סוף סוף לשאלה, ״איכה?״
אמונה בוגרת היא זו שמסכימה לעמוד תחת תביעה מאת האל. לא כדי להיות מחונפת, אלא כדי להיות מומרת. לא כדי להיות מנוחמת, אלא כדי להיזקף. לא כדי להירדם, אלא כדי להתעורר. היא אינה אומרת, ״אני מחכה, עשה נס״. היא שומעת, ״קדימה״. ואז היא מגלה, אחרי הצעד, שהממשי לא היה חתום.
זוהי, בסופו של דבר, היציאה היחידה ממסחר הערפל, להשיב לקודש את קשיותו, ולאדם את גדלותו. לצאת מאוטופיית העולם הבא. להפסיק לעשות מן הגן עדן תפאורה דמיונית. ולהתחיל, בענווה, ביום יום, בעקשנות, להפוך את האדמה לפחות בלתי ראויה.
כי אם אלוהים מחפש את האדם, השערורייה של זמננו איננה היעדר ניסים.
השערורייה היא היעדר בני אדם זקופים.
© 2026 רוני אקריש / כל הזכויות שמורות