פרשת תרומה היא סטירת־לחי לתרבות העכשווית, מפני שהיא חושפת את השקר הנוח ביותר שלנו, הרצון בקדושה בלי מחיר, ברוח בלי משמעת, במשמעות בלי בנייה, באלוהים בלי אחריות. היא אינה מציעה ״חוויה״, אלא תביעה, אינה מציעה ״הרגשה טובה״, אלא צורה, אינה מציעה עוד תוכן לצרוך, אלא חיים שיש להם מרכז.
אנחנו חיים בזמן שבו הכול נהפך למוצר, גם הרוח. ״התפתחות אישית״ נעשתה סופרמרקט, קורסים, סדנאות, מנטורים, מנטרות, נשימות, ״אנרגיות״, הבטחות להקלה מיידית, וכל זה נמכר כמו קרם לעור הפנים, קח, תרגיש, תירגע, תמשיך. רוחניות צרכנית היא דת בלי אל, מקדש בלי קודש, התרגשות בלי אמת. היא אינה דורשת מן האדם להשתנות, היא דורשת ממנו לשלם. היא אינה בונה אדם, היא בונה לקוח.
פרשת תרומה אומרת, מספיק. קדושה איננה פינוק. קדושה היא בניין.
לכן היא פותחת ב״ויקחו לי תרומה״, לא ״ויתנו״. זו לקיחה, משום שהנתינה האמיתית היא לקיחה של מדרגה. מי שנותן באמת אינו ״מוותר״, הוא יוצא מן העבדות של ״שלי״. הוא מפסיק להיות צרכן של העולם ומתחיל להיות בונה עולם. זה הרגע שבו האדם מפסיק לשאול, ״מה זה נותן לי״, ומתחיל לשאול, ״מה זה דורש ממני״.
וכאן נופלת האבן הראשונה על ראש המודרנה הרכה, אנחנו רוצים ערכים בלי מידות, צדק בלי משמעת, חירות בלי גבול, ״אהבה״ בלי אחריות. פרשת תרומה משיבה את הסדר הנכון, לא מתחילים במילים גדולות, מתחילים בחומר, לא מתחילים בהצהרות, מתחילים במעשה, לא מתחילים ב״אני מאמין״, מתחילים ב״אני בונה״.
שימו לב למה התורה עושה, היא לא נואמת על ״רוחניות״, היא נותנת מידות, עץ, זהב, כסף, בדים, קרשים, טבעות, בריחים. למה, מפני שאמת שאינה יורדת למידה הופכת לפנטזיה, קדושה שאינה מקבלת צורה הופכת לסנטימנט. ומוסר בלי צורה, כפי שהבין עמנואל קאנט, איננו מוסר אלא מצב רוח. תרומה מלמדת שהרוח חייבת חוק פנימי, מי ששונא גבולות בשם ״חופש״, נופל לבסוף לעבדות הדחף, לעבדות הקהל, לעבדות הטרנד.
אבל הפרשה גם אינה סוגדת לחומר. להפך, היא שוברת את האלילות המודרנית ביותר, אלילות ה״שלי״, אלילות הרכוש, הסטטוס, ההופעה. כאן קולו של הרמב״ם מאיר מבפנים, עבודה זרה איננה רק פסל, היא מצב שבו דבר מה מחליף את המרכז הראוי. ברגע שהכסף נעשה מרכז, האדם נעשה משרת, ברגע שהאסתטיקה נעשית מרכז, האדם נעשה עבד לתדמית. תרומה היא פעולה אנטי־אלילית, היא לוקחת את החומרים שעושים את האדם גאוותן ומקדישה אותם למשהו שמעבר לאגו.
וכעת לשאלה המכריעה, בעד מה. בעד שלושה דברים ברורים, קשים, יפים, לא פופולריים, ובדיוק משום כך הם מצילים.
ראשית, בעד מרכז. ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״, לא בתוכו אלא בתוכם. המשכן איננו בית לאלוהים, הוא בית ספר לאדם. הוא בונה בנו מרכז שאינו מתחלף בכל שבוע, מרכז שאינו טרנד, אינו ״איך אני מרגיש״, אינו ״מה חושבים עליי״. תרבות שחיה בלי מרכז נעשית עצבנית, היא צורחת כי אין לה ציר. פרשת תרומה אומרת, בלי מוקד פנימי האדם נטרף על ידי רעש. זהו בעד נוכחות, להיות אדם שמסוגל לעמוד מול עצמו ומול חייו בלי לברוח למסכים, בלי לברוח למילים, בלי לברוח להדחקה.
שנית, בעד גבולות שהם כבוד. המשכן כולו גבולות, דרגות של קודש, סדרי כניסה, מידות, תפקידים. בעולם שמפרש גבול כאלימות, התורה מלמדת גבול ככבוד. גבול הוא מה שמבדיל בין קדושה לבין שימוש, בין אהבה לבין ניצול, בין חירות לבין הפקרות. כאן אפשר לשמוע את עמנואל לוינס, האתיקה מתחילה כשהאחר אינו ״חומר גלם״ לרצוני. גבול הוא ההכרה שיש משהו שאיני רשאי לעשות, גם אם אני יכול.
שלישית, בעד בנייה ולא ״חוויה״. הדבר המהפכני בפרשה הוא שהיא לא אומרת ״תרגיש״, היא אומרת ״תעשה״. אין כאן תיירות רוחנית, אין כאן ציד שיאים, יש מלאכה, יש אומנות, יש סבלנות, יש חזרתיות. כמו שהבין אריסטו, האדם נעשה מה שהוא עושה שוב ושוב. מידות נבנות, לא נצרכות. המשכן הוא אימון לאומי, להפוך את הרוח למבנה, ואת המבנה לאדם.
ומכאן מגיעה הנקודה הפולמוסית ביותר. המשכן הוא נגד אינדיבידואליזם רוחני, נגד ״אני והאלוהים שלי״, נגד ״אני מתחבר בדרך שלי״. הדיבור האלוהי בא ״מבין שני הכרובים״, לא על אחד, אלא מבין. אמת נולדת במרחב שבין אנשים, לא בתוך אגו שמתחפש לרוח. כאן מרטין בובר עומד מאחורינו, בלי יחס, בלי ״אתה״, אין נוכחות. המשכן בונה עם, לא אוסף יחידים שמדקלמים ערכים.
ולבסוף, ״נדבת לב״ איננה התלהבות רגעית אלא לב שעבר חינוך. תרומה מבקשת רצון שמסכים להתאמן, לשלם, לוותר על נוחות. הקדושה לא מחפשת אותנו רק כשמצב הרוח טוב, היא דורשת מאתנו להיות בני אדם יציבים גם כשאין לנו חשק.
זהו מניפסט תרומה במשפט אחד, לא לקנות רוח, לבנות קודש, לא לצרוך משמעות, לשאת אחריות, לא לעבוד את החומר, להקדיש אותו, לא לברוח אל ״פנימיות״, להפוך פנימיות למבנה של חיים.