אנחנו יוצאים מאשליה. אשלייתו של עולם שנרגע בזכות הנוחות, התיישר בזכות הטכניקה, והתרכך בזכות השגשוג. « שלושים השנים המפוארות » היו פחות עידן זהב ויותר סוגריים נדירים, צירוף חד־פעמי של שיקום, צמיחה, פשרה חברתית ואמונה קולקטיבית שההיסטוריה, הגדולה, הטרגית, ניתנת לנטרול באמצעות ניהול. היום הסוגריים נסגרים, והממשי חוזר כמו גאות, יריבויות, גבולות מנטליים, אימפריות מתעוררות, תשוקות זהות, כלכלות מלחמה, כלכלות פחד. אנחנו חשים זאת באופן אינטואיטיבי, לא מדובר רק במחזור גיאופוליטי, אלא בהטיה אנתרופולוגית, שינוי באדם עצמו.
כי מה שזמננו מגלה הוא אמת קשה מכל סיסמה, הטכנולוגיה מעולם לא הפכה את האדם לטוב יותר, היא הפכה את מעשיו לעוצמתיים יותר. היא מכפיל של טווח, לא מחנכת של מצפון. המצאנו עולם מהיר מן הנפש. והפער הזה, מה ש’גינתר אנדרס’ מכנה ב »התיישנותו של האדם » « הפער הפרומתאי », הופך לפצע המרכזי של המודרניות המאוחרת, אנחנו מייצרים תוצאות שאיננו יודעים עוד לדמיין, לשאת או לשפוט. כוחנו מקדים את אחריותנו, יכולת הפעולה שלנו עולה על יכולת הייצוג המוסרי שלנו. ואז אנו מתפלאים שהפוליטיקה חוזרת להיות גסה, היא רק מתרגמת, בשפת הציבור, את מה שכבר קיבלנו בחיינו הטכניים, בכורת האפשרי על פני הצודק.
כך העולם חוזר לדבר שפה שאירופה חשבה שקברה, שפת המרחב, העומק האסטרטגי, המסדרונות הימיים, המשאבים, הגבולות, ההשפעה. על לוח השחמט העולמי, הכלים אינם רק מדינות, אלא נתיבים, מצרים, מיצרים, פלטפורמות אנרגיה, שרשראות אספקה, כבלים, נתונים. וכשהשפה הזו חוזרת, השלום חדל מלהיות אמונה מוסרית, והוא חוזר להיות מרווח זמן, השהיה מותנית, טקטיקה בין טקטיקות.
בצפון, הארקטי חדל להיות תפאורה, הוא נעשה זירה. מה שנראה רחוק נעשה מרכזי. נתיבים מצטיירים, משאבים מתפתים, המרחב הקוטבי חוזר להיות גבול. גרינלנד, בהקשר הזה, היא יותר מאי, היא מפתח, נתיבי ים, בסיסים, עומק. לא חשוב עודף המילים, העובדה המכרעת היא שעצם רעיון הבעלות הטריטוריאלית חוזר להיות ניתן להגייה. זהו סימן שעולם חוזר, עולם שבו המרחב נסחר ככוח.
במזרח, אירופה מגלה מחדש את הכפייה בצורתה העירומה ביותר. אוקראינה איננה רק « סכסוך », היא תזכורת, הגיאוגרפיה לא נעלמה, והטרגי לא בוטל. אך הסכנה אינה רק פלישה חזיתית, היא גם שיטות שחיקה, חבלה, לחץ מתמיד, השפעה, ניצול סדקים פנימיים. המטרה אינה תמיד לכבוש מיד, אלא להתיש, להפוך את התגובה לאיטית, לפרק את הלכידות, לייצר עייפות, עד שהחברה תוותר מעצמה. ואירופה, שחשבה שהיא חיה בעולם פוסט היסטורי, מוצאת את עצמה דלה באמצעים, דלה במלאים, דלה בסיבולת, ולעיתים דלה ברצון.
במערב, ארצות הברית חוזרת לריאליזם חשוף. עוצמה איננה רק דוקטרינה, היא סגנון. כשאמריקה מדברת על ארקטי, על נתיבים, על משאבים, על תיעוש אסטרטגי, היא מזכירה שהביטחון איננו משאלה, אלא ארכיטקטורה. זה עלול להתבטא בלחץ, בדרישות, ביחסי כוח גם מול שכנים. בעל ברית איננו תמיד אח, הוא עלול לחזור ולהיות מנוף. ושאלת איראן, כשהיא מנוסחת במונחים של אולטימטום או הפלת משטר, מסמנת האצה. כי אולטימטום מצמצם דיפלומטיה, מגדיל קיטוב, מכריח שחקנים « להציל פנים », ודוחף להסלמה. גם כשהמלחמה לא פורצת, עצם העובדה שהיא נעשית סבירה משנה את סדר העולם.
בדרום-מזרח אירופה, טורקיה מגלמת מגמה נוספת של המאה, חזרתן של זיכרונות אימפריאליים כדלק פוליטי. במקום שאירופה ביקשה להפוך לפוסט לאומית, אחרים מחזירים סמל, גדולה, מרכזיות, נקמת היסטוריה. האימפריה המדומיינת נעשית משאב להחזקת העם, להצדקת השלכה אזורית, ולניהול משא ומתן תוך משחק בכמה לוחות. זו איננה נוסטלגיה, זו שיטה.
באסיה, סין מתקדמת בסגנונה, פחות בהכרזה ויותר בהתבססות. אסטרטגיית משכהּ היא משך הזמן, חזרה, נרמול, רוויה, הדגמת יכולת. טאיוואן היא נקודת ההתגבשות כי היא מרכזת הכול, ריבונות, יוקרה, שליטה ימית, סמל. והעימות אינו חייב לבוא כהלם מיידי. הוא יכול להיות חנק הדרגתי, לחץ קבוע, טבעת שמבודדת, מתישה, מרגילה לאיום, עד שהאחר נעשה ניתן למשא ומתן. ו »דרכי המשי » אינן רק כלכלה, הן גיאופוליטיקה שקטה, יצירת תלות, התקנת נקודות אחיזה, עיצוב מחדש של חילופים, חיבור כדי לשלוט. העולם אינו נכבש רק בנשק, הוא נכבש בתשתיות, באשראי, בנמלים, בשרשראות אספקה.
והודו, דווקא, נשארת סימן שאלה, משום שהיא איננה כלי יחיד אלא ציוויליזציה בעלייה. היא רוצה ריבונות אסטרטגית, מסרבת להיבלע בתוך גוש, מחפשת איזון בין מסחר לעוצמה. תנועתה תהיה מכרעת, כי היא יכולה להיות ציר או משקל נגד. הודו היא שיווי משקל בלתי יציב, ושיווי משקל בלתי יציב הוא לעיתים המקום שבו ההיסטוריה נשברת.
מול לוח השחמט הזה, על סף התהום, הפיתוי הוא להאמין שההיסטוריה « תחזור על » אסונות העבר, כגורל. אבל ההיסטוריה אינה חוזרת, היא משתנה. היא שבה תמיד בצורות חדשות, באמצעים חדשים, בהצדקות חדשות, בטכנולוגיות חדשות. וכאן הפילוסופיה נעשית הכרח, לא קישוט.
ז’אק אלול הזהיר ב »הטכניקה או אתגר המאה » ולאחר מכן ב »המערכת הטכנית », הטכניקה אינה כלי ניטרלי פשוט ש »משתמשים » בו, היא נוטה להפוך למערכת אוטונומית, מוכוונת יעילות, שכופה את קריטריוניה על החברה כולה. במקום שחשבנו שאנו מפעילים מכשירים, אנו מגלים שאנו מעוצבים בידי לוגיקה. השאלה אינה עוד « מה אנו רוצים לעשות? » אלא « מה ניתן לעשות, לייעל, להאיץ? » וכשהיעילות נעשית הערך העליון, כל השאר נעשה משתנה, תרבות, אמת, עדינות, גבול, ולעיתים אפילו האדם. אז האדם זז ממעמד של סובייקט למעמד של משתמש, מפועל לצרכן, מאזרח למטופל. איננו חיים רק בעידן המכונות, אנו חיים בעידן התירוץ. המשך מחר…
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות