וכאן חוזרת אמת עתיקה, ציוויליזציה עומדת על מה שהיא דורשת מן הנפש, לא על מה שהיא מעניקה לגוף. חברות שמבלבלות בין נוחות לבין תרבות נעשות שבריריות ברגע שהפחד עולה. הן תובעות הגנה כזכות מוחלטת, והחירות נעשית לפתע מותרות מסוכנים. תומס הובס, בלווייתן, כבר תיאר את הרפלקס הזה, אי ביטחון דוחף יחידים למסור את כוחם לריבון כדי לקנות שלום. אנו חוזרים לכך, אך בעידון מודרני:
כבר לא אומרים ״כניעה״, אומרים ״טיפול״.
כבר לא אומרים ״כפייה״, אומרים ״פרוטוקול״.
כבר לא אומרים ״צנזורה״, אומרים ״רגולציה״.
הטרגיות המודרנית לא תמיד צועדת במדים, לעיתים קרובות היא צועדת בחלוק, בטופס, ובאלגוריתם.
כאן הנס יונס, ב »עקרון האחריות », נעשה הכרחי. ככל שעוצמת האדם מתרחבת, כך המוסר חייב להתרחב. לא מוסר סלון, אלא מוסר בקנה מידה של תוצאות. יונס כופה עלינו משפט פשוט, נורא, בוגר, « אתה יכול », לכן « אתה חייב להשיב ». המודרניות הטכנית מרחיבה את טווח מעשינו, וממילא גם את טווח אשמתנו. אבל זמננו עושה להפך, הוא מגדיל כוח ומקטין ייחוס. הוא ממיס אחריות בתוך קולקטיבי, אוטומטי, מתווך. הוא מייצר « אף אחד לא החליט » ו »זה המערכת ». העולם נעשה מכונה שמייצרת תוצאות בלי מחברים.
אנדרס, יונס, אלול, שלושה זוויות של אותו קרע. אבל חסרה גם קול מעשי יותר, יומיומי יותר, איוואן איליץ’ ב:
(La Convivialité, Paris, Seuil, 1973 original: Tools for conviviality)
הוא מזכיר שהכלי צריך להישאר הארכה של החירות, לא תחליף לחיים. לא מדובר בשנאת הטכניקה, אלא בסירוב להפיכתה למוחלט, בלמידה מחדש של קנה מידה, גבול, הבחנה. בלי זה האדם לא נעשה רק « מיושן », הוא נעשה ניתן להחלפה, ניתן להאחדה, ניתן לניהול. ואדם שניתן לניהול הוא אדם זמין לתשוקות קולקטיביות.
כי הטכניקה אינה מבטלת ארכאיות, היא מעניקה להן אמצעים חדשים. במקום שדמיינו שהאנושות יוצאת מן הדתי, היא ממציאה דתות חילוניות. במקום שדמיינו שהדיון מחליף את הקורבן, אנחנו רואים חזרה של מנגנוני הקרבה, פשוט על במות אחרות. רנה ז’יראר, ב »האלימות והקודש » וב »דברים נסתרים מאז יסוד העולם », הראה כיצד חברות מחפשות בעת משבר שעיר לעזאזל כדי להשיב אחדות מדומה. זמננו, הרווי « בתי דין מוסריים », טיהורים סמליים ושערוריות סדרתיות, חוזר לאותו קפיץ עתיק. קהילה מתלכדת כשהיא מצביעה על אשם. החידוש אינו האלימות, החידוש הוא במקום בירור עובדתי, מתקבלת הפיכה אוטומטית של כל מחלוקת לשאלה מוסרית. לא עושים לינץ’ בשם השנאה, עושים לינץ’ בשם הטוב. לא רודפים בשם אל, רודפים בשם האנושי. וההתחפשות הזו מסוכנת יותר, כי היא מעניקה לברוטליות את מסכת המעלה.
חנה ארנדט נתנה לסטייה הזו שם שהייתה צריכה להחריד אותנו, הבנאליות של הרוע, ב »אייכמן בירושלים ». לא רוע ראוותני, שטני, אלא רוע מנהלי, שגרתי, נטול מחשבה, תוצר של קונפורמיות. הדרמה המודרנית איננה רק הרודן, היא הפקיד הפנימי, זה שמוותר על השיפוט ומסתפק בביצוע רוח הזמן. השאלה אינה « האם חזרנו להיות ברברים? » השאלה היא « באיזו מהירות אנו מקבלים את הברבריות כשהיא מופיעה כנוהל? »
וכאן סימון וייל, ב »האיליאדה או שיר הכוח, « מחזירה אותנו לאמת החשופה, הכוח הופך אדם לדבר. הוא הופך את המובס לאובייקט, אך הוא גם משחית את המנצח. הוא פוצע את הנשמה של הסובל ושל המפעיל. הטרגי אינו רק אי-צדק, הוא שינוי הנפש תחת לחץ העוצמה. ועידן שמכור לביטחון ולביצועים שוכח זאת, גם ניצחון יכול להיות תבוסה פנימית, גם הגנה יכולה להפוך לשעבוד.
ריימון ארון, ב »שלום ומלחמה בין האומות », שבר אשליה נוספת, אשליית עולם פוסט פוליטי שבו הכלכלה והמשפט יספיקו כדי להרגיע את הפלנטה. לא, היריבות נשארת, אי הוודאות נשארת, הטרגי נשאר. לכן המשפט של קלאוזביץ ב »על המלחמה », המלחמה כהמשך המדיניות באמצעים אחרים, אינו שיר הלל, הוא אבחנה על העקשנות של הכפייה בהיסטוריה האנושית. אפשר לחלום על עולם בלי עימות, אבל אי אפשר לבנות מדיניות רצינית על חלום. כשהאינטרסים החיוניים מתנגשים, הכוח חוזר כעובדה. ומי ששכח את כובד הראש נעשה טרף למי שלא שכח.
אז מה עושים בעולם שבו האפשרי טורף את הצודק, היעילות טורפת את האמת, והפחד טורף את החירות? קודם כול מסרבים לאמונה הטפלה המודרנית שלפיה « התפתחות » מבטיחה מוסר. אין התקדמות מוסרית אוטומטית, יש רק כיבושים פנימיים שהפיכים תמיד. אחר כך מחזירים את רעיון הגבול, לא כוויתור אלא כתנאי לחירות. הגבול הוא מה שמונע מן העוצמה להפוך לאלילות. הגבול הוא מה שמונע מן הפחד להפוך למשטר.
ובעיקר מחזירים את הפנימיות כמקום פוליטי. כי מרכז הכובד זז. לא רק העולם מתקשה, האדם נחלש. התקופה מייצרת תודעות רגישות מדי ורצונות חסרי עקביות, הרבה רגש, מעט שיפוט, הרבה זעם, מעט אחריות, הרבה דעה, מעט מחשבה. הטרגי אינו מנצח רק בכוח חיצוני, הוא מנצח בכניעה פנימית.
ומכאן עיקרון פשוט, כמעט עתיק, קו ההתנגדות הראשון אינו צבאי, הוא מוסרי. הוא מתחיל כשהיחיד מסרב להפוך למשתמש, למטופל, לחוזר סיסמאות. כשהוא לומד מחדש את איטיות ההבחנה, את היררכיית הדברים, את הכבוד של לומר לא. כשהוא מסרב לדת הטוב שדורשת קורבנות אנושיים סמליים. כשהוא מסרב לשיכרון ההמון, גם כשההמון מדבר בשפה « אתית ».
הכרוז, בסופו של דבר, יכול להצטמצם למשפט אחד, אם איננו חוזרים להיות מבוגרים, ההיסטוריה תתייחס אלינו כאל ילדים. וההיסטוריה, כשהיא חוזרת, אינה מתחשבת בשבריריות שלנו. היא דורשת עמים שאינם נגררים אחר היסטריה, אלא פועלים בצלילות, למאמץ, לתרבות, לגבול. היא דורשת יחידים המסוגלים לפנימיות. בלי זה, הטכניקה תמשיך להאיץ, והאדם ימשיך להצטמק, עד ש »הכול מותר » יחזור להיות, שוב, הצעה מתקבלת על הדעת.
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות