אנחנו יוצאים מאשליה. אשלייתו של עולם שנרגע בזכות הנוחות, התיישר בזכות הטכניקה, והתרכך בזכות השגשוג. « שלושים השנים המפוארות » היו פחות עידן זהב ויותר סוגריים נדירים, צירוף חד־פעמי של שיקום, צמיחה, פשרה חברתית ואמונה קולקטיבית שההיסטוריה, הגדולה, הטרגית, ניתנת לנטרול באמצעות ניהול. היום הסוגריים נסגרים, והממשי חוזר כמו גאות, יריבויות, גבולות מנטליים, אימפריות מתעוררות, תשוקות זהות, כלכלות מלחמה, כלכלות פחד. אנחנו חשים זאת באופן אינטואיטיבי, לא מדובר רק במחזור גיאופוליטי, אלא בהטיה אנתרופולוגית, שינוי באדם עצמו.