צריך לדבר בבהירות. היהדות המערבית נעשתה לדת של צמצומה העצמי. היא כבר אינה חיה מתוך נאמנות, אלא מתוך טיפוחם של רפלקסים מיעוטיים. היא מנציחה, היא מקוננת, היא דואגת, היא מזדעזעת, היא אוספת ראיות לשנאה, היא מארגנת כינוסים, טקסים, צעדות שקטות, ערבי סולידריות, נאומים על הזיכרון, אך בעקשנות היא מסרבת להביט בשאלה היחידה שבאמת קובעת: איזה עתיד היא מכינה לילדיה?
שהרי מה עומד לנגד עינינו? יהודים היודעים להזכיר את השואה, אך אינם רוצים לחשוב על העתיד. יהודים היודעים למנות את מעשי האנטישמיות, אך אינם רוצים להסיק את המסקנות ההיסטוריות מן המציאות שהם עצמם רואים. יהודים המבקשים להוריש פחד, לעולם לא שיעור קומה. זיכרון, כן. תודעה היסטורית, לא. רגש הנצחה, כן. ייסוד קיומי מחדש, לא.
והתוצאה לפנינו: יהדות של טקס, של קינה ושל זהירות. יהדות של שורדים מנהליים. יהדות שבסופו של דבר בלבלה בין כבוד לבין דיסקרטיות, בין זהירות לבין הצטמקות, בין מוסריות לבין חוסר אונים. מטפחים בה את זכר המתים, אך אין מכינים בה את חיי החיים. משמרים בה את הפצע, אך אין בונים בה את התקומה. מדברים בה ללא הרף על אנטישמיות, אך כמעט לעולם לא על אותו אדם יהודי שהיה צריך לשוב ולהיות.
ובינתיים, ההיסטוריה כבר הכריעה. היא החזירה אל הבמה שלה את העם העברי. לא בחלום, לא במטפורה, לא בשיר קודש, אלא בממשות. עם הדובר את לשונו, יושב בארצו, מגן על ילדיו, ניצב מול אויביו, ואחראי לעצמו. עם ששב להיות סובייקט. עם ששב להיות אחראי. עם ששב להיות חופשי, במחיר הנורא של החירות.
ובזמן הזה, זמן מלחמה נגד הרוע היסודי, נגד כוחות ההרס, הקנאות והשנאה המבקשים לשבור עד עצם האפשרות של חיים חופשיים ובעלי כבוד, צריך לדעת להכיר בגדולות ולנקוב בקטנוניות. ראשית, חובה לחלוק כבוד לעולים החדשים שלנו, לצעירים הללו, למשפחות הללו, לגברים ולנשים הללו, שהסכימו להצטרף אל ההיסטוריה במקום רק לשאת אותה על גבם. צריך לברך את מי שהסכימו לעקירה, לא כאובדן, אלא כהיחלצות מן הבושה, מן הפחד, ומן הקטנות שהופנמה פנימה. את מי שעזבו לא רק ארצות הנכר, אלא גם דמות מסוימת של היהודי, דמות שעוצבה בידי הגלות, הזהירות, ההיעלמות, וההרגל להיות נסבל במקום להיות נוכח במלוא קומתו.
שהרי המעשה שלהם לא היה רק גיאוגרפי. הוא היה רוחני, מוסרי והיסטורי. הם לא רק החליפו ארץ, הם ביקשו להחליף מצב קיומי. הם לא בחרו בנוחות. הם לא ברחו לעבר רווחה גדולה יותר. לעיתים קרובות הם עזבו מצבים מבוססים, ביטחונות בורגניים, שפות מוכרות, רשתות מרגיעות, כדי להיכנס אל תוך קיום קשה יותר, תובעני יותר, חשוף יותר, אך גם אמיתי יותר. הם קיבלו על עצמם לעבור ממעמד של מיעוט מוגן למעמד של עם אחראי. הם הסכימו לא רק לזכור את ישראל, אלא לשוב ולהיות ישראל.
הם הבינו שלא די להיות יהודי במובן הזכרוני, הדתי או הקהילתי, אלא שיש לשאוף לשוב ולהיות ישראל, כלומר העברי, איש המעבר, הארץ, הלשון וההיסטוריה הנישאת באחריות. הם סירבו לבושת העצמי שהגלות מפקידה לאיטה במעמקי התודעה. הם סירבו לאותה דרך של חיים יהודיים בלחש, לאותה נשיאה של הזהות כאמצעי זהירות, לאותה הגנה עליה כעל שבריריות, לאותה צמצום שלה למורשת פנימית נטולת תרגום היסטורי. הם בחרו לא רק להיות יהודים, אלא לשוב ולהיות ישראל.
דווקא כאן נמדדת העוני המוסרי של התודעות הדיאספוריות, אותה מנטליות גלותית שהפכה את הפחד לחכמה, את הזהירות למעלה עליונה, ואת ההסתגלות לתכלית בפני עצמה. התודעות היהודיות בתפוצות נדמות כיום מצומצמות לניהול פגיעותן, לליטורגיית הזיכרון, לחרדת ההנצחה, מבלי להסיק לעולם את המסקנות ההיסטוריות ממה שהן יודעות היטב. הן מדברות על אנטישמיות, אך מסרבות לחשוב על ריבונות. הן מכבדות את המתים, אך אינן נוטלות באמת אחריות על עתיד החיים. הן מעבירות את הזיכרון, אך לא את שיעור הקומה.
וזה בדיוק מה שרבים כבר אינם יכולים לשאת. כי ישראל אינה מטרידה רק את אויבי ישראל. היא מטרידה גם את כל מי שכבר הספיקו להפוך את הגלות למעין משכן קיץ של הנפש. היא מטרידה את מי שהפכו את החולשה לעליונות מוסרית, את חוסר האונים לאלגנטיות, את התלות לאמנות חיים, ואת ההתקבלות בידי האחרים לצורת ישועה. ישראל היא בעיניהם עלבון. לא מפני שהיא קיימת יותר מדי, אלא מפני שהיא חושפת שהם עצמם חיים מתחת לעצמם.
האמת קשה: רבים מעדיפים את הביטחון המדומה של הווסל על פני האחריות המסוכנת של בן-חורין. הם מעדיפים את ההגנה התמיד מותנית של אדוני החסות המערביים על פני הדרישה לריבונות יהודית ממשית. הם מעדיפים את דירותיהם, את הרגליהם, את רשתותיהם, את עיטוריהם החברתיים, את הקריירות שלהם, את אשליות המכובדות שלהם, על פני הקריאה שההיסטוריה מטיחה בהם. הם מעדיפים את השתלבותם בתוך שקיעה על פני אי-נוחות של תחייה.
לכן יש להפסיק להלביש זאת בלבוש של עדינות רוחנית. יש בקיפאון הזה דבר מה אחר מלבד זהירות. יש בו אנוכיות. יש בו חוסר מודעות. יש בו תאוות מעמד. יש בו עצלות מוסרית. יש בו סירוב להעמיד בספק חיים שהתבססו. יש בו רצון לא לאבד דבר, גם כאשר הכול מתערער. יודעים, אך אינם רוצים לדעת. רואים, אך מסרבים להסיק מסקנות. מרגישים את הקרקע נשמטת, ובכל זאת ממשיכים לחייך בקוקטיילים של הזיכרון.
והילדים, מה איתם? מגדלים אותם בתוך פחד מעודן, בתוך זהות מוקטנת, בתוך בלבול בין נאמנות לבין שבריריות. מלמדים אותם לזכור, אך לא לעמוד זקופים. מלמדים אותם לזהות את האיום, אך לא להשיב לקריאה. מעבירים להם יהדות של הנצחה, לא עבריות של נוכחות. מכינים אותם לשרוד אצל אחרים, לא לשכון בעולם בשמם שלהם. זהו השערורייה!
כי שובו של ישראל אינו מותיר עוד מקום לתמימות הזאת. מאז שקמה מדינה עברית, אין ה »גלות » עוד רק מצב שנכפה. עבור רבים היא נעשתה לבחירה פנימית. למנטליות. להתמכרות לתלות. לנאמנות מסולפת אל הקטנות שנרכשה. ממשיכים לחשוב בקטן בשעה שההיסטוריה פתחה מחדש בגדול. ממשיכים לחיות בלחש בשעה שעם שלם שב ומצא את קולו. ממשיכים להתחנן שיסבלו אותם, בשעה ששוב נעשה אפשרי להתקיים מבלי לבקש רשות.
כמובן, לגלות הייתה גם גדלותה. היא העמידה חכמים, קדושים, הוגים ונאמנויות מעוררות כבוד. אבל דווקא משום כך צריך לומר: כל זה נולד תחת כפייה. הגלות מעולם לא הייתה האידיאל. אין הופכים פצע ארוך שנים לייעוד נצחי. אין מקדשים תלות רק מפני ששרדנו בתוכה באצילות. אין עושים מן הזמני מוחלט. אין מתפללים « לשנה הבאה בירושלים » במשך אלפיים שנה כדי לסיים בהעדפת הנוחות הממוזגת של הפיזור על פני הקשיחות של השיבה.
לכן החמור ביותר איננו רק שיהודי המערב עדיין חיים כמיעוטים חרדים. החמור ביותר הוא שלעתים קרובות הם מביטים בעם העברי ששב אל ההיסטוריה במבוכה, בריחוק, ולעתים אף בהתנשאות, כאילו הריבונות היהודית היא מבוכה, הפרזה, או פגם בטעם. כאילו היהודי הראוי הוא עדיין זה שסובל היטב, זוכר היטב, מיטיב לטעון, אבל בעיקר אינו מחליט יותר מדי, אינו נלחם יותר מדי, ואינו קיים יותר מדי. ובכן, לא. זמנה של הקטנות הזאת צריך להסתיים.
לא נציל את היהודים באמצעות עוד ועוד טקסים, אם לא נבקש תחילה להציל את התודעה היהודית מצמצומה. לא נכין את העתיד באמצעות הליטורגיה של האסון בלבד. לא נגדל ילדים חופשיים בזהות של ואסלים מתורבתים. צריך לבחור: או הקבר, או הבית, או ההישרדות, או הנוכחות, או הנימוס של הנסבל, או חומרת הכובד של הריבון. העם העברי שב אל בימת ההיסטוריה. השאלה היחידה מעתה היא זו: מי עוד רוצה לחיות כאילו השיבה הזאת לא שינתה דבר?
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות