אנחנו חיים בעידן של פחדנות מתוחכמת. הכול עטוף בשפה חלקה, זהירה, רכה מדי, בירוקרטית, זהירה עד שיתוק, רצינית עד גיחוך, מוסרנית עד כדי גועל. כבר לא באמת מנהיגים, אלא ״מנהלים תדמיות״. כבר לא באמת חושבים, אלא ״מייצרים סיפור״. כבר לא קוראים לרוע בשם, אלא ״מסבירים את המתחים בהקשרם״. ובזמן שמשרדי החוץ במערב, אותם בתי אבות של האומץ, מוציאים הודעות רשמיות כמו שאחרים מסדרים נרות ריחניים, המציאות ממשיכה בשלה, באופן הגס והבלתי נסבל האופייני לה: היא קיימת, היא מכה, היא הורגת, והיא לועגת, בלי קושי, לכל העידון הלשוני של הדיפלומטים בעניבותיהם המהוגנות.
הדמוקרטיות העייפות שלנו הפכו למומחיות בדבר אחד: לא לרצות להבין כל עוד עדיין אפשר להבין, ואז לגלות הכול כשכבר מאוחר מדי, עם אותו מבט כמעט מכובד של אנשים שמופתעים ממה שהם עצמם סירבו לראות. צרפת, כמובן, תופסת בתחרות הזאת מקום מכובד במיוחד. יש לה כישרון יוצא דופן לחרדה מוסרית, מומחיות נדירה בצמרמורת עקרונית, ויכולת מרשימה להפוך כניעה למראית עין של תבונה ואחריות. ברגע שסכנה עולה, היא פותחת כנס. ברגע שאיום מתחמש, היא כותבת מסמך. ברגע שמפלצת חושפת שיניים, היא מזמינה דיון על הצורך שלא למהר להגדיר אותה כמפלצת.
ואירופה צועדת בעקבותיה, בכישרון שאין שני לו לחרטה שלאחר מעשה. אירופה אוהבת את ההיסטוריה, בתנאי שהיא כבר חלפה, נוקתה, בויימה והפכה למסלול זיכרון מוסדר. אבל ההיסטוריה, כשהיא חורקת, חודרת, משקרת, טובחת, מתחמשת וקונה זמן, נעשית לפתע בוטה מדי, מביכה מדי, בלתי תואמת מדי את הדוגמטיזם העכשווי של ״לא לערבב בין הזירות הגיאופוליטיות״. ואז העדר המשכיל חוזר אל הרפלקסים שלו: בעיקר לא לקרוא לדברים בשמם מוקדם מדי, בעיקר לא לראות בבהירות רבה מדי, ובעיקר לא להסתכן בלהיות צודקים לפני האחרים, שכן בעולם המערבי המאוחר, להיות צודק מוקדם מדי היא עבירה חמורה יותר מאשר לטעות מאוחר מדי עם כולם.
וכאן שב וצף הלקח הישן של שנות השלושים, אותו לקח שאוהבים לדקלם בטקסים כדי לשכוח אותו בשעת ההכרעה. הרי מה קרה אז? משטר הכריז על אלימותו, ניסח את נקמתו, הציג את טפריו, הכין את כוחו, בחן את פחדנות סביבתו, והנפשות היפות של היבשת, שכבר היו ספוגות זהירות ונפוחות מן המתינות של עצמן, מיהרו לשאת ולתת עם האסון, כאילו הרוע הרדיקלי אינו אלא שותף מעט עצבני, שתוספת של הקשבה תספיק כדי להרגיעו. מינכן לא הייתה רק טעות. היא הייתה ליטורגיה של עיוורון, כניעה מוסרית שנחגגה בחסות המהוגנת של ״השלום שחזר״. הטורף לקח כל מה שנתנו לו, ואז שב לקחת את השאר. יש חיות שהוויתור אינו מרגיע אותן, משום שהוויתור רק מלמד אותן עד כמה אתה חלש.
והנה אנחנו שוב כאן, חוזרים לאותם דפוסים ישנים, מול המשטר האיראני, שממשיכים לתאר אותו, מתוך הרגל בירוקרטי או פחדנות מתוחכמת, כ״שחקן אזורי מורכב״. איזו הגדרה מרשימה למראה, אבל בפועל היא ריקה, מכוערת ומגוננת, משום שהיא מאפשרת להימנע מן המילים המדויקות באמת, אלה שעלולות לפגוע בנוחות הדיפלומטית. במילים פשוטות, מדובר במשטר תיאולוגי־משטרתי, אכזרי כלפי עמו, חמוש נגד שכניו, מיומן בשקר, עקשן בהפצת נזק, יצירתי בטרור עקיף, ונשען על שנאת מדינה מתמשכת כל כך, עד שהיא מתחילה להיראות טבעית בעיני מי שמתבוננים בו זמן רב מדי.
משטר האייתולות איננו תיאוקרטיה עתיקה ומאובקת שמעט מסחר בינלאומי ירכך את קצותיה. זהו מפעל כפייה, סדנה של קנאות מנוהלת, מרכז כובד של נזק מאורגן. הוא מדכא מבפנים, מייצא כלפי חוץ, מוציא להורג בביתו, מחמש מסביבו, מעורר השראה למרחוק, ואף על פי כן ממשיכים לשאול אם לא ראוי ״לתת צ׳אנס לדיפלומטיה״. אבל איזו דיפלומטיה? זו שמדברת בזמן שהאחר חופר? זו שמושכת זמן בזמן שהאחר מעשיר, מגייס, חודר ומפקד? זו ששמחה על כך שנפתח מחדש ערוץ שיחה, בעוד שמעברו השני של הערוץ מכינים פשוט תותחים?
ובעיקר, צריך לשאול איך ייתכן שכל כך הרבה אנשים האמינו במשך שנים שהטרור שטהראן מטפחת, מממנת, מארגנת ומזינה הוא רק עניין אזורי, משהו מקומי ששייך למזרח התיכון בלבד. צריך מידה כמעט קלינית של נאיביות מנהלית כדי לדמיין שמדינה שבונה את האסטרטגיה שלה על רשתות, שליחים, קבלני משנה מאפיונרים, מיליציות, הפחדות, מתקפות סייבר והתנקשויות ממוקדות, תכבד פתאום את הגבולות המנטליים של פרשני המערב. התמנון האיראני אינו מבקש רשות מאיש כדי לפרוש את זרועותיו. הוא פועל בכל מקום שהוא יכול, נאחז בכל מקום שבו יש לו פתח, מעביר את המכה באמצעות שליחים, וסומך בדיוק על אותה יהירות מערבית ישנה, זו שמאמינה שרעל רחוק נשאר מנומס כל עוד הוא עדיין לא הכתים את השולחן שלנו.
אבל השולחן כבר הוכתם. אירופה נפגעה. ארצות הברית הייתה מטרה. מתנגדים שאוימו, רשתות שהופעלו, מבצעי השפעה, מעקב, הפחדה ואלימות חוצת־גבולות, כל אלה הוכיחו את מה שכל אדם חופשי, שאינו שבוי בשפה המנהלית הומניטרית, היה צריך להבין מזמן: טרור מדינתי אינו פולקלור מקומי, אלא אסטרטגיה מתפשטת. הוא לא נשאר במקום אחד. למעשה, אין לו מקום קבוע. המקום שלו הוא בכל מקום שהחולשה מאפשרת לו להיכנס אליו.
ובתוך כל המציאות הזאת, מה שתובעים מישראל הוא דבר מקומם בעקביותו. מישראל דורשים מה שלא היו דורשים משום עם אחר: לחיות תחת איום גלוי, תחת כיתור מתמשך, תחת התפשטות עקיפה של אויביה, תחת האפשרות הגרעינית של מי שחולמים, בקול רם יותר או פחות, על חיסולה, ובכל זאת להגיב לכל זה בחן השקרי של מוסדות האו״ם, במתינות מופשטת ובאלגנטיות פרוצדורלית. לפי מפיצי המוסר הארוז בוואקום, ישראל אמורה להפגין את העדינות, להמשיך להיות מאוימת מבלי להיראות לחוצה, להמתין למכה מבלי להיראות ממהרת, ולמנות את מתיה באיפוק מכובד.
אבל ישראל יודעת מה שרבים שכחו: לעם ששב אל ההיסטוריה אסור להתנהג כהערת שוליים. ריבונות איננה אביזר פולקלורי שנועד להחמיא לאגו הלאומי, אלא החובה הראשונה להגן על החיים. היהודים כבר שילמו, במחיר של זוועות שאין להן שיעור, על שגיאות ההערכה שנעשו במקומות אחרים, בבירות מעודנות, שבהן תמיד העדיפו שיחה על פני הכרעה.
לכן, כן, צריך לומר זאת בקול שהמפייסים המקצועיים ודאי יראו בו קול ״מוגזם״: מגיע רגע שבו להגן על עצמך פירושו להכות, שבו מניעה איננה תוקפנות, שבו נטרול איננו שנאה, שבו פירוק מנגנון של נזק איננו היסחפות בשכרון מלחמה, אלא היענות לחובת הישרדות יסודית. צריך לפגוע בראשו של התמנון אם רוצים שזרועותיו יחדלו מלצמוח מחדש. הראש איננו עם, ואיננו ציוויליזציה. הראש הוא מנגנון האייתולות, המכונה האידיאולוגית, המשטרתית, הצבאית והטרוריסטית, הניזונה מהנצחת עצמה.
משום כך, השערורייה האמיתית איננה שישראל פועלת. השערורייה האמיתית היא שעדיין צריך להצדיק את עצם מעשה ההתגוננות. השערורייה האמיתית היא שהאייתולות עדיין נהנים מכל כך הרבה עדינויות מושגיות, מכל כך הרבה זהירויות לשוניות, ומכל כך הרבה נקיפות מצפון מצד אותם אנשים עצמם, שלעולם אינם מגלים כאלה כלפי עמים מאוימים. לא חסר לנו מידע. חסר לנו עמוד שדרה. לא חסרים לנו פרשנים. חסרים לנו בני אדם המסוגלים לקרוא לנחש נחש לפני שהוא נושך בפנים.
בסופו של דבר, הכול מונח כאן. העולם המערבי בן זמננו איננו כל כך פציפיסטי, אלא מורדם. הוא איננו שונא באמת את העימות, אלא בעיקר את ההכרעה, משום שהכרעה מחייבת לדרג, לקרוא בשם, לחתוך, להעדיף את האמת הלא־נוחה על פני השקר המרגיע. לכן הוא דוחה, מסייג, ממתין, וקורא לזה ציוויליזציה. אבל ציוויליזציה איננה דחייה בלתי נגמרת של האומץ. ציוויליזציה היא, להפך, היכולת לזהות בזמן את מה שמאיים עליה, כדי שלא תיאלץ, מאוחר יותר, לשלם בהריסות את מחיר האלגנטיות שלה.
כמה מילים על המחבר
רוני אקריש, בן 70, סופר, מסאי ומרצה החי בישראל, הוא מייסד האוניברסיטה העממית החינמית / קפה דעת, הפועלת מאז 2018 בירושלים ובאשדוד.
© 2026 Rony Akrich / כל הזכויות שמורות