אנחנו חיים בעידן של פחדנות מתוחכמת. הכול עטוף בשפה חלקה, זהירה, רכה מדי, בירוקרטית, זהירה עד שיתוק, רצינית עד גיחוך, מוסרנית עד כדי גועל. כבר לא באמת מנהיגים, אלא ״מנהלים תדמיות״. כבר לא באמת חושבים, אלא ״מייצרים סיפור״. כבר לא קוראים לרוע בשם, אלא ״מסבירים את המתחים בהקשרם״. ובזמן שמשרדי החוץ במערב, אותם בתי אבות של האומץ, מוציאים הודעות רשמיות כמו שאחרים מסדרים נרות ריחניים, המציאות ממשיכה בשלה, באופן הגס והבלתי נסבל האופייני לה: היא קיימת, היא מכה, היא הורגת, והיא לועגת, בלי קושי, לכל העידון הלשוני של הדיפלומטים בעניבותיהם המהוגנות.