שיח על מאמרו של רוני אקריש: העוצמה האנושית שבתוך הלב שחוק ושביר

קישור אל המאמר: https://acrobat.adobe.com/id/urn:aaid:sc:ap:6dfab340-48af-484c-956a-c555a1fd72fe

אני מדבר על לבי כפי שמדברים על עד קדום, על בן-לוויה עייף לדרך, על אח שותק
שראה הכול מבלי שכתב דבר. אני מדבר על הלב הזה, השביר זה זמן כה רב, על
השריר הזה שנשחק בשנים, בזעזועים, בעודפי העוצמה, באופן שבו החיים לעיתים
משליכים את עצמם לתוכנו בעוצמה רבה מדי, כאילו הקיום אינו יכול להסתפק לעולם
במידה שקטה. יש בו האצות פתאומיות, אובדן קצב, נפילות חדות, חזרות מהוססות.
יש בו אי-סדר של החי עצמו, אותו מאבק נסתר בין התנופה לבין התשישות, בין
הנאמנות לנוכחות לבין פיתוי הנסיגה. ואף על פי כן הוא נותר. הוא עדיין פועם. הוא
מתמיד במלאכתו האפלה, באותה עקשנות דוממת השייכת לדברים היסודיים.