אין אלה רק חיילים שההיסטוריה קוראת להם בשעות שבהן הזמן נעשה כבד. אלה גברים ונשים המחויבים לעצם מהותם של החיים הלאומיים, לאותו מרקם ממשי שבו עם חדל מלהיות הפשטה והופך למציאות נישאת. אנו פוגשים אותם בבתי החולים, במעבדות, באוניברסיטאות, בחברות, בשדות, בבתי הספר, במרכזי המחקר, במקומות הריפוי וההעברה הבין-דורית. הם ממציאים, מטפחים, מלמדים, מרפאים, בונים, כותבים, מתכנתים, יוזמים, חושבים. ואז, כאשר ההיסטוריה דורשת יותר ממקצוע, יותר ממיומנות, יותר מנוכחות אזרחית גרידא, הם לובשים מדים. וזוהי ייחודיות ישראלית מכרעת: אלה המגינים על המדינה הם גם אלה הבונים אותה, מארגנים אותה והופכים אותה לראויה לחיים מדי יום ביומו.
הרציפות הזאת בין המעשה האזרחי לבין הנכונות להילחם אומרת דבר־מה מהותי על אמיתתה של ישראל. כאן הריבונות איננה רעיון התלוי מעל הממשות. היא איננה דגל המונח על גבי פיקציה מנהלית. היא חקוקה בבשרו של היומיום. היא נעה בין המחקר להגנה, בין המשפחה למדים, בין הכלכלה להקרבה, בין העברית שקמה לתחייה לבין הסכנה המתחדשת תמיד. על כן גדולתם של הגברים והנשים הללו אינה מצטמצמת לאומץ צבאי, אף שגם זה עצום. גדולתם נעוצה בכך שהם נושאים את מלוא המשא: לקיים את המדינה, ואם יידרש, גם להגן עליה בגופם.
הם מונים מיליונים. צריך לומר זאת במלוא עוצמת האמת. מיליוני בני אדם, שכל אחד מהם במקומו, יוצרים את עמוד השדרה האמיתי של ישראל, אולי החזק ביותר שידעה בתולדותיה המודרניות. אין הם מחזיקים רק מדינה; הם מחזיקים רציפות. אין הם מבטיחים רק ביטחון; הם נושאים זיכרון ששב ונעשה חי. הם מעניקים למדינה יותר מכוח: הם מעניקים לה יציבות, צורה, עמידה. בזכותם ישראל איננה רק הצלחה אסטרטגית, טכנית או מוסדית. היא נעשית לצורה היסטורית של נאמנות.
בקרבם מצויים גם ציונים חילונים וגם ציונים דתיים. אלה ואלה, חרף הבדלי הרגישות, השפה או אורח החיים, שותפים לאותה מידה של כבוד. הראשונים נושאים לא פעם את עוז היצירה, את התבונה המעשית, את משמעת הממשות, את החוש המודרני לארגון, למדע ולאחריות האזרחית. האחרונים מוסיפים לכך את העומק המוצהר של נאמנות לתורה, לנביאים, לכתובים, לאותו זיכרון מקראי ארוך, שבלעדיו עלולה השיבה להצטמצם לעובדה פוליטית אחת מני רבות. אך במיטבם של אלה ושל אלה מופיעה תכונה יסודית אחת: היכולת להעניק יותר מעצמם למשהו הנשגב מהם לאין שיעור.
אפשר לומר, בשפה פילוסופית יותר, שהם מציבים כנגד רוח הזמן מרד שקט. הם חיים בניגוד ל »מוסרויות העייפות », לפסיכולוגיות של הנסיגה, לאידיאל הביטחון שהועלה לדרגת ערך עליון. במקום שבו חברות מודרניות רבות כל כך למדו לבלבל בין חכמה לבין התחמקות, בין פיכחון לבין לאות, בין אנושיות לבין פחד מן הסיכון — הם מזכירים בעצם קיומם כי ציוויליזציה נשארת חיה רק מפני שיש מי שמסכימים לשאת את משקלה. אין בהם פולחן גס של כוח, אלא עוצמה מאשרת: היכולת לומר כן למשא, כן לסיכון, כן למאמץ, כן ליצירה ההיסטורית. הם מסרבים לצמצם את החיים לשימור עצמי בלבד. הם מסכימים להעניק להם צורה. אין הם מבקשים רק להחזיק מעמד בשקט; הם מבקשים לבנות, למסור הלאה ולהעמיד על תילו את מה שראוי לעמוד.
אך כאן יש להכניס את האמת הקשה ביותר, זו המונעת מן השבח לשקוע ברטוריקה ריקה. עם נשאר חי רק מפני שיש מי שמסכימים לשאת את משא ההיסטוריה; אך אמת זו לעולם אינה פוטרת אותנו מן ההבנה שמשא זה רובץ על יצורים בני-חלוף, פגיעים ולעיתים אף שבורים. זהו קו הרכס. אם שוכחים את הפגיעוּת הזאת, הופכים את הנאמנות לפסל ואת האומץ למיתוס. ואולם לא פסלים הם המחזיקים ארץ על רגליה. אלה חיים חשופים, רצופי עייפות, דאגה, אבל, שחיקה, פחד לקרוביהם, ולעיתים גם לאות פנימית — ובכל זאת אינם נשברים.
הגדולה האמיתית מתחילה אולי דווקא שם: לא בדמיון של חסינות, אלא בהחלטה שלא להניח לשבריריות להיות לריבון. אין דבר אנושי יותר מלהתערער; אין דבר גדול יותר מלהמשיך חרף זאת. מה שמעניק לעם את אצילותו אינו העובדה שהוא מוליד גיבורי ארד, אלא שהוא יכול להישען על די גברים ונשים המסוגלים שלא להפוך את עייפותם הפרטית לאמת מוחלטת. ההיסטוריה אינה נישאת לעולם בידי תודעות טהורות; היא נישאת בידי תודעות נאמנות דיין כדי להפוך את פגיעותן לא לטיעון לנסיגה, אלא לחומר שממנו עשוי אומצן.
ובכל זאת יש להוסיף זהירות אחת, שבלעדיה גם המחווה הצודקת ביותר עלולה להתדרדר. ברגע שטקסט מהלל קולקטיב הרואי, מופיעה סכנה: להפוך את החיוניות למוסר רשמי ואת ההערצה לאורתודוקסיה. אומה חיה אינה צריכה להפוך לליטורגיה כפויה. הכוח שהיא מגלה אינו צריך להתקשות לכדי קטכיזם. גדולתם של הבונים, הלוחמים, היוצרים והנאמנים אינה זקוקה להפוך לדוגמה מחייבת כדי שתוכר. היא מספיקה לעצמה כאשר היא קורנת במעשים.
לעיתים מכנים אותם, באירוניה, « משוגעי ישראל ». אך צריך להשיב לשיגעון הזה את אמיתתו העליונה. יש בהם המשהו שהעולם העייף שוב אינו מבין: העדפת המשא על פני ההתחמקות, הרציפות על פני ההתרופפות, הנאמנות על פני הנוחות. בחברות שהפכו את הרווחה לאמת העליונה, הם מזכירים שציוויליזציה מתקיימת בראש ובראשונה בזכות מי שמסכימים לשרת אותה. בעידן המקדש את השמירה על העצמי, הם משיבים בשתיקה את הנכונות להתמסר ליעוד גדול יותר מן העצמי. אין הם מסתפקים במגורים בישראל; הם מעניקים לה צורה. אין הם מסתפקים בדיבור על השיבה; הם מממשים אותה. אין הם מסתפקים בכיבוד הטקסטים; הם ממשיכים אותם בתוך הממשי.
כן, בזכותם ישראל מקבלת את יציבותה, את זוהרה ואת עומקה. בזכותם היא נמלטת מן ההישרדות בלבד ועולה למדרגה של כבוד היסטורי. בזכותם הארץ הזאת אינה רק מוגנת, אלא גם אהובה; לא רק נתבעת, אלא גם נמשכת ונבנית. וכל עוד יתקיימו מיליוני היצורים הללו, המסוגלים לשאת יחד את הפגיעוּת האנושית ואת גובה האחריות, ישראל לא תהיה רק מדינה בין מדינות. היא תיוותר המקום הנדיר שבו עם ששב מן הגלות מוסיף להסכים להפוך את שבריריותו לא לתירוץ לנטישה, אלא לאפשרות עצמה של האומץ.
כמה מילים על המחבר: רוני אקריש, בן 70, סופר, מסאי ומרצה בישראל, מייסד בשנת 2018 את האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד.
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות