אולי אין לב מלא יותר מלב שבור.
המשפט הזה נשמע כסתירה. מה שנשבר איבד, לכאורה, את אחדותו, את כוחו ואת יכולתו למלא את תפקידו. כד סדוק אינו מחזיק מים; ענף שנגדע אינו מניב פרי. כיצד אפוא יכול לב שבור להיות דווקא מקום של שלמות?
כדי להבין את הפרדוקס הזה, עלינו להבחין — מבלי להפריד לחלוטין — בין הלב שיש לנו לבין הלב שהננו.
הלב הראשון הוא איבר בגוף. השריר הוא החומר שלו; החשמל הוא אנרגיית החיים המניעה אותו. הוא מתכווץ, מזרים את הדם, משקה את המוח ומקיים את הגוף. הוא פעם עוד בטרם ידענו לדבר, והוא ממשיך במלאכתו החרישית בשנתנו. הלב הביולוגי אינו יודע שמחה או עצב. הוא אף אינו יודע כי כמעט בכל התרבויות נעשה לסמל האהבה, האומץ והעולם הפנימי.
ובכל זאת, כאשר אנו סובלים, היד נשלחת מאליה אל הלב. החזה מתכווץ, הדופק מואץ והנשימה נעצרת. נדמה שהגוף מכיר במה שהתודעה עדיין אינה מצליחה לכנות בשם. הלב הגופני אינו חושב, אך בדרך מסתורית הוא משתתף במה שאנו חשים.
הלב הוא אפוא בעת ובעונה אחת מציאות אנטומית ומטפורה קיומית. אלא שמטפורה אינה בהכרח שקר. לעיתים היא מביעה אמת שגם השפה המדעית, על כל דיוקה, אינה מסוגלת למצות. כאשר אנו אומרים שהלב נשבר, אין כוונתנו ששריר הלב נקרע מבחינה חומרית. כוונתנו לכך שהאחדות הפנימית שבאמצעותה חיינו בתוך העולם נפגעה.
הלב הסמלי הוא המקום שבו אנו אוספים את כל אשר אהבנו. הוא פחות איבר ויותר משכן. בתוכו אנו מארחים פנים, קולות, זיכרונות, הבטחות ותקוות. לאהוב אדם פירושו להעניק לו מקום בגאוגרפיה הסמויה הזאת. אין זו רק תחושה; זהו שינוי של המבנה הפנימי שלנו כדי שהאחר יוכל לשכון בתוכנו.
משום כך האובדן שובר אותנו. כאשר אדם אהוב נעלם, לא רק נוכחות חיצונית נלקחת מאיתנו. חדר שלם בביתנו הפנימי משתתק לפתע. אנו ממשיכים לחיות, ללכת ולדבר, אך דבר־מה בתוכנו כבר אינו חופף את העולם. העולם נותר לכאורה כשהיה, ואילו הדרך שבה שכנו בתוכו התמוטטה.
הלב השבור איננו אפוא לב ריק. אדרבה, זהו לב שנותר מלא במה שאיננו עוד. הכאב מעיד על נוכחות שהייתה להיעדרות. איננו סובלים רק מפני שאיבדנו, אלא מפני שאהבנו — והאהבה אינה נעלמת באותו הקצב שבו נעלמים האנשים מחיינו.
כאן עשוי השבר להפוך, באורח פרדוקסלי, לצורה של שלמות. לא מפני שהסבל טוב כשלעצמו. יהיה זה אכזרי להלל את הפצעים כאילו כל ניסיון קשה עושה את האדם בהכרח לטוב יותר. יש כאבים שהורסים, כולאים או משתיקים. לסבל אין שום סגולה מוסרית אוטומטית. הוא עשוי להגביה אותנו רק כאשר אנו מצליחים, לאט ובייסורים, להעניק לו משמעות מבלי להכחיש את אשר עקר מתוכנו.
אולם כאשר השבר אינו הופך למרירות, הוא עשוי לפתוח בתוכנו מרחב חדש. הלב השלם מדמה לעיתים כי הוא מספיק לעצמו. הוא מאמין שביכולתו להתגונן, להיות אדון לעצמו ולבחור מה ייגע בו. הלב השבור, לעומתו, מגלה את פגיעותו. הוא מבין שלחיות פירושו תמיד להיחשף: לאהוב את מה שעלול להילקח מאיתנו, לקוות למה שעלול שלא להתגשם ולתת אמון במי שעלול לאכזב אותנו.
במחשבת המקרא, הלב אינו רק מקום משכנם של הרגשות; הוא גם מקום התבונה, הרצון וההכרעה. הלב שומע, מבין, מתקשה, סר מן הדרך או שב אליה. כאשר שלמה המלך מבקש מאלוהים ״לֵב שֹׁמֵעַ״, אין הוא מבקש רגישות עמומה, אלא את היכולת להקשיב, להבחין ולקבל לתוכו קול שאינו קולו שלו.
השבר מקבל כאן משמעות עמוקה יותר. הלב הקשה סגור מפני שהוא מדמה כי הוא שלם. דבר אינו יכול להיכנס אליו, שכן הוא בטוח שאינו חסר דבר. הלב השבור, לעומת זאת, יודע שאין הוא מקור עצמו ושאין הוא שלם מכוח עצמו בלבד. הסדק שבו נעשה לפתח. הוא מאבד את יהירותו של מי ששופט את העולם מרחוק, ומגלה את חמלתו של מי שמזהה בסבלו של הזולת דבר־מה מפגיעותו שלו.
התבונה מלמדת אותנו כיצד הלב פועם. הקיום מלמד אותנו למען מי הוא פועם.
כאשר אנו מניחים אוזן על חזהו של ילד, איננו שומעים רק תופעה פיזיולוגית; אנו שומעים הבטחה. כאשר אנו יושבים לצד אדם גוסס, כל פעימה נעשית יקרה מפני שהיא עלולה להיות האחרונה. החומר נשאר אותו החומר, החשמל נשאר אותו החשמל, אך המשמעות משתנה. הלב הגופני יוצר את הקצב; התודעה האנושית מעניקה לו עומק.
השלמות אינה אפוא היכולת להישאר ללא פגע. אין היא היעדרו של חיסרון ואף לא בעלות על כל הדברים. להיות שלם פירושו להיות נוכח לחלוטין בכל מה שמרכיב אותנו: בכוחנו ובחולשתנו, בנאמנויותינו ובאבלנו, במה שקיבלנו ובמה שאיבדנו.
הלב המלא אינו לב שמעולם לא נפגע. זהו לב שאינו מוחק דבר מניסיונו כדי ליצור אשליה של חסינות. סדקיו נעשים לעקבותיהן של אהבותיו. הם מעידים כי אהב בעומק שהיה בו כדי להיפצע. אין הם יפים מפני שהם מכאיבים, אלא מפני שהם מעידים שהאדם לא עבר בחייו מתוך אדישות.
השריר הוא חומרו של הלב. החשמל הוא אנרגיית החיים שלו. אך האהבה מעניקה לו את זיכרונו, האובדן את עומקו, החמלה את פתיחותו והתודעה את משמעותו.
הלב הביולוגי מחזיק אותנו בחיים. הלב הסמלי מגלה לנו למען מה אנו מוכנים לחיות. וכאשר הוא נשבר, אין הוא חדל בהכרח לאהוב. לעיתים דווקא מבעד לפצעיו הוא נעשה רחב יותר.
שכן האחדות האמיתית אינה היכולת להישאר ללא סדקים, אלא היכולת להכיל את כל מה שהאהבה העניקה, את כל מה שהזמן נטל ואת כל מה שהכאב לימד אותנו לזהות בפניו של הזולת.
אולי אין לב אנושי יותר מלב שבור, שלמרות הכול עדיין מסכים לפעום, להיפתח ולאהוב.