צריך לומר את הדברים בפשטות: ישראל מקיימת בחירות, אך אזרחיה אינם בוחרים באופן אישי את נציגיהם. אחת לכמה שנים אנחנו ניגשים לקלפי, מכניסים למעטפה פתק הנושא אות ומשכנעים את עצמנו שמימשנו את ריבונותנו. אלא שמאחורי אותה אות מסתתרת רשימה סגורה, שהורכבה מראש בידי מתפקדים, חברי מרכז, ועדות מסדרות, עסקנים או מנהיג מפלגה יחיד. האזרח אינו רשאי לבחור מועמד מסוים, למחוק מועמד שאינו ראוי בעיניו או לשנות את סדר הרשימה. הוא נדרש לקבל את החבילה כולה או לדחות אותה כולה.
מבחינה משפטית, חברי הכנסת אכן נבחרים בבחירות כלליות. הציבור מצביע למפלגות, והמנדטים מחולקים ביניהן בהתאם למספר הקולות שקיבלו ולאחר שעברו את אחוז החסימה. אך מבחינה מהותית, האזרח אינו בוחר את חברי הכנסת שלו. הוא רק מאשר או דוחה אנשים שכבר נבחרו בידי אחרים.
הפריימריז האחרונים בליכוד ממחישים היטב את עומק הבעיה. ב־17 באוגוסט 2026 הצביעו 75,177 איש, שהם 53.5 אחוזים מכ־140 אלף חברי המפלגה. קבוצה קטנה מאוד מתוך כלל אזרחי ישראל קבעה את סדר הרשימה שעשויה לשלוח יותר מעשרים נציגים לכנסת. אותם נציגים יחוקקו חוקים, יאשרו תקציבים, יתמכו בממשלה או יפעלו להפלתה, ויקבלו החלטות שישפיעו על חייהם של מיליוני בני אדם. למרות זאת, אף אחד מהם לא נבחר אישית בידי כלל הציבור.
בליכוד אוהבים להתגאות בפריימריז ולהציגם כהוכחה לדמוקרטיה הפנימית של התנועה. אולם איזו דמוקרטיה היא זו כאשר כמעט מחצית מחברי המפלגה כלל אינם מצביעים, וכאשר מספר המצביעים הוא חלק זעיר מאוכלוסיית המדינה? כיצד יכולים כמה עשרות אלפי מתפקדים לקבוע מי יהיו המחוקקים שיחליטו עבור מיליוני אזרחים?
גם הבחירה המצומצמת הזאת אינה נשמרת במלואה. מנהיג הליכוד שולט ישירות בשמונה מקומות מתוך שלושים המקומות הראשונים ברשימה, נוסף על שריונים אחרים. השריונים מאפשרים לו להכניס מועמדים מטעמו, לתגמל נאמנים, לחזק בריתות, לדחוק יריבים ולשנות את הרכב הרשימה בהתאם לצרכיו הפוליטיים. מבקשים מחברי המפלגה להצביע, אך מעניקים למנהיג את הכוח לתקן את בחירתם.
המתפקדים בוחרים, המנהיג מסדר, מנגנון המפלגה קובע — והציבור כולו נדרש לבסוף לאשר.
במצב כזה צריך לשאול למי חייב חבר הכנסת את מקומו. האם הוא חייב אותו לאזרח שאותו הוא כמעט אינו מכיר? לעיר או למחוז שאותם אינו מייצג? לציבור שאינו יכול לבחור בו אישית ואף אינו יכול להדיח אותו אישית? או שמא הוא חייב את מקומו למתפקדים, לעסקנים, לקבלני הקולות, לקבוצות הלחץ ולראש המפלגה, המסוגל להבטיח את עתידו או לחסל אותו?
התשובה ברורה. חבר הכנסת הישראלי תלוי פחות בציבור ויותר במנגנון שהעניק לו מקום ריאלי ברשימה. הקריירה שלו דורשת פחות את אמון האזרחים ויותר נאמנות למפלגה, משמעת סיעתית וציות לאלה השולטים ברשימה. הוא יכול לאכזב את הציבור, להתעלם ממצוקותיו ולא לייצג שום אזור מסוים; כל עוד המנגנון תומך בו, עתידו הפוליטי נשאר אפשרי.
הליכוד הוא כיום הדוגמה הבולטת ביותר לסתירה הזאת. הוא מקיים פריימריז כדי להציג את עצמו כמפלגה דמוקרטית, אך באותה שעה מצמצם את משמעותם באמצעות שריונים, הסכמים פנימיים וכוחו של מנהיג מזדקן, שהגבול בינו לבין המפלגה הולך ונמחק.
אולם גם למפלגות האחרות אין סיבה להתנשא. רבות מהן אינן מקיימות פריימריז כלל. רשימותיהן נקבעות בידי מנהיג, ועדה מצומצמת או קבוצת בעלי תפקידים שהציבור מעולם לא הסמיך לבחור עבורו את נציגיו. יש מפלגות המזוהות כל כך עם אדם אחד, עד שהן דומות פחות למוסדות פוליטיים ויותר לרכוש פרטי. הן קמות יחד איתו, משנות את שמן בהתאם לצרכיו, מצטרפות למפלגות אחרות על פי הסקרים ולעיתים נעלמות כאשר הוא נעלם.
לכן הליכוד אינו יוצא מן הכלל. הוא רק הביטוי הגלוי ביותר למחלה הפוגעת כמעט בכל המערכת הפוליטית בישראל: הפקעת הייצוג מידי הציבור והעברתו לידי מנגנוני המפלגות. אנחנו קוראים לכך דמוקרטיה, אך למעשה זהו שלטון המפלגות.
הסוציולוג רוברט מיכלס כבר הסביר כיצד כל ארגון פוליטי נוטה עם הזמן להפוך לאוליגרכיה — לשלטון של מעטים. מי ששולט במנגנון, בכסף, ברשימות ובדרכי הבחירה, שולט לבסוף גם בנבחרים. ישראל מספקת לכך דוגמה כמעט מושלמת: הציבור מצביע, אך אינו בוחר אישית את נציגיו; המפלגות בוחרות אותם, ואז מבקשות מן הציבור להעניק להם לגיטימציה.
דמוקרטיה אינה מסתכמת בכך שמניחים פתק בקלפי. משמעותה המקורית היא שלטון העם, אולם איזה שלטון יש לעם אם הוא אינו יכול לבחור את האדם המדבר בשמו? איזו אחריות נושא חבר הכנסת כלפי האזרח, כאשר אותו אזרח אינו יכול להעניק לו את המנדט ואינו יכול לשלול אותו ממנו? כיצד אפשר לדבר על ייצוג אמיתי כאשר כל המדינה היא אזור בחירה אחד, וכאשר אף חבר כנסת אינו אחראי ישירות כלפי עיר, שכונה או מחוז מסוים?
האזרח הישראלי נדרש לבחור בין רשימות סגורות של מועמדים שלא קבע. הוא אינו בוחר נציג, אלא מותג מפלגתי; אינו מעניק אמון לאדם, אלא חותם על חבילה שהוכנה עבורו. לאחר הבחירות הוא כמעט חסר אונים. אין לו נציג מקומי שאליו יוכל לפנות, אין לו אפשרות להעניש חבר כנסת מסוים, ואין לו השפעה ישירה על מי שיופיע ברשימה בבחירות הבאות.
זוהי דמוקרטיה חלקית, מוגבלת ובעיקר מתווכת בידי מפלגות שהפכו מביטוי לרצון הציבור לבעלות על רצונו. המפלגות היו אמורות להיות כלי שבאמצעותו מתארגנים אזרחים ומקדמים רעיונות. במקום זאת, הן הפכו לשער הכניסה היחיד לחיים הפוליטיים ולמנגנון המחליט מי רשאי להיבחר ומי יישאר בחוץ.
על המחבר
רוני אקריש הוא מסאי, מרצה ומייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד, ומלמד היסטוריוסופיה מקראית. עבודתו עוסקת בזיקות שבין המחשבה המקראית, הפילוסופיה, ההיסטוריה, האתיקה והחברה בת זמננו. בכתביו ובהוראתו הוא מבקש ליצור דיאלוג בין מקורות היהדות לבין המחשבה האוניברסלית, מתוך רוח של חקירה, העמקה, העברת ידע ואחריות.
© 2026 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות.