ומי כעמך ישראל!! מאת רוני אקריש

כשראיתי את התמונות משדה הקרב באוקראינה, הרגשתי בחילה, כעסתי. נגד מה, נגד מי? שוב נגד האנוכיות של המערב, המשריין את עצמו בקהילה הסגורה הפוליטית של עצמיותו. אבל האם הכעס הזה מספיק? מה המשמעות של התמרמרות ספונטנית כזו, סגולה ככל שתהיה, ברגע ששיטפונות החדשות מזרימים עלינו את הגל החדש של טרגדיות רחוקות, הקרובות לעיניים ורחוקות מן הלב! אם שארית הכעס שלנו היא – במקרה הטוב – רק מעט מצפון רע מדולל, במה טובות התמונות האלה? עוד כתבה אחת, בידור שהמציאות החולפת שלה מבלבלת אותנו לתוך בדיה אמתית. יחד עם זאת, כיצד להימנע, בנושא מסוג זה, מנפילה חדה אל תוך שיעור מוסרי קטן ומסכן? ממש לא קל… אז מה לעשות עם הכעס שלנו?אני חושב על חמלה, על חמלה פעילה, מהסוג שלוקח אותנו מעבר לגניחת הרחמים בלבד, על הכעס המידי – « אוי מסכנים, אבל זה בלתי נסבל שנתנו לזה לקרות! » חמלה שאינה נותנת לדחף הלב ליפול כמו רגש ללא עתיד, ללא השפעה, אלא המבקשת להשקיע אותו בפעולה. חמלה ואחיותיה הקטנות היומיומיות: רחמנות פעילה, אוזן קשבת, רוחב ונדיבות הלב. אני גם חושב שאם המידע שלנו לפעמים מרגש אותנו, מה שמשאיר אותו ברמה של בידור פשוט הוא שאיננו מעורר שום רגש נסער. במובן האתי של הפועל « לבנות », מה שמחנך את האדם הוא מה שבונה אותו, מה שיכול לרומם אותו בפנימיותו.באילו תנאים יכולים התמונות הללו להוביל אותנו לחינוך וכפועל יוצא, לעורר בנו את החמלה המעשית? בתנאי שנשמור על זכרם, שהן יישארו נוכחות במוחנו, שימוש אתי בזיכרון, שאיננו מאפשר לעצמנו להיות מוצפים מזרימה מתמשכת של דיווחים וחדשות לא מובחנים. כפי שהיה אומר הפילוסוף « ניקולא מלבראנש », תן לזיכרון להטביע את עצמו בנו, לסמן אותנו, להתחקות אחר תלם מתמשך בסיבי המוח שלנו. לאחר מכן אנו נותנים לו את הזמן לשלוח אותנו בחזרה לעצמנו לשאלה שהיא גם אישית וגם קולקטיבית: האם אנחנו מעניקים לעצמנו מרחב אמתי, בחינוך הביתי, בבית הספר, במשפחה ובחברה שלנו להתעוררות החמלה, האמפתיה וסוֹלִידָרִיוּת. אנו שומעים כל הזמן על סגולות הכבוד, שמונעות מאתנו לתקוף את האחר. אך בין כבוד לחמלה, איזה גיא! בין חינוך ל »לא להזיק » לחינוך « לעשות טוב », איזה פער! בין « לך, אני לא שונא אותך » ל »בוא, אני רוצה לאהוב אותך », איזו חצייה אתית! הכבוד הוא ביטוח של רוע מינימלי, אבל גם גבול נורא לטוב מינימלי. איך לעבור מכבוד פשוט לחמלה כלפי אחרים?אם אני לא יכול ללכת להילחם באוקראינה, אם אני לא יכול ללכת לגבולות המלחמה כדי לעזור, אם אני לא יכול לעשות שום דבר ישירות עבורם. אני, לעומת זאת, יכול לעזור רק סביבי, כל יום, להתיר את החבלים ולהציל את « הסירות הנסחפות ». כל כך הרבה מצוקות רציניות או צנועות שנאחזות כמעט בכלום, שנותרו לנפשן, בין ייאוש להשלמה. קשיים חברתיים, בדידות רגשית הם לרוב בלתי נראים, צנועים, חסרי חשד. אם אתן לעצמי את הציווי, לדבר כמו הפילוסוף « עמנואל קאנט », להיות קשוב אליהם יותר, ללמוד לראות אותם, להבין אותם, לנסות, כל יום, להביא לרעי קצת תמיכה, ולו רק מחווה של הקשבה או שיתוף, אז אני כבר לא אשמע כל כך הרבה, ברעש העמום של הדרמות והטרגדיות האלה, את התוכחה של שותפות פסיבית ואדישות רועמת. פעם ביום, דאגה מעורבת לעצמי ולאחרים, דאגה לעצמי דרך דאגה לאחרים. משמעת של אמפתיה פשוטה וקשה, גילוי או העמקה, של השמחה שבעזרה ושל השמחה שבאהבה.אמר שר התפוצות נחמן שי: « מאז פרצה המלחמה באוקראינה התקשורת הישראלית עוסקת רבות בגורל הישראלים והיהודים שנותרו במדינה ומנסים להיחלץ ממנה. המדינה היחידה בעולם שמאה דיפלומטים ישראלים עומדים ב-7 נקודות על גבולות אוקראינה ומחפשים ישראלים שעל מכוניתם יש שלט עם אותיות « ישראל » בלועזית ואז מוצאים אותם ומביאים אותם למקום מבטחים ». גם סגן שר החוץ עידן רול הדגיש בראיון ב »חדשות 12″ את הייחודיות שבסיוע הישראלי וטען כי ישראל היא « המדינה היחידה שנמצאת בגבולות » אוקראינה.ארגוני סיוע ישראלים ויהודים נמצאים במאמצים לספק משאבים כגון מזון, ציוד רפואי, תמיכה נפשית ציוד ושירותים חיוניים נוספים לאזרחי אוקראינה וביניהם אזרחים שנמלטו מבתיהם, אלה שלא מסוגלים להימלט ואלה הבוחרים להישאר. כל ישראל ערבים זה לזה, מתוך עצמאותה וריבונותה של מדינת ישראל יש, ליהודים המסכנים בגלותם, אפשרות לפליטה והצלה!! התפוצה היהודית יכולה רק להודות, להלל ולשבח עובדה זו!! כולנו זוכרים את מסע המחאה הארוך נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, את התמיכה שניתנה לאימהות ארגנטינאיות ב »פלאזה דה מאיו » בחיפוש אחר הנעדרים שלהן, את גיוס הכספים כדי להדוף את הרעב של אפריקה שמדרום לסהרה, גלי מחאה נגד המשטר הסיני במהלך הטבח ב »כיכר טיאננמן » וכו’… בכל התנועות הללו, האחר נמצא בלב הדרישות הקולקטיביות. גיוסים אלו הם מיוחדים, לא על ידי אסטרטגיות הפעולה שלהם או תהליך ההתגייסות שלהם במרחב הציבורי, אלא על ידי העובדה שהאנשים הפועלים אינם הנהנים מפעולתם הפוליטית. הם מתחייבים להגן על הזכויות והאינטרסים של אנשים אחרים: מהגרים, קורבנות לתביעות גזעניות, אוכלוסיות שהן קורבנות של מלחמות, אנשים שזכויות היסוד שלהם נפגעות.הפעולה הפוליטית של סולידריות אלה היא אפוא במבט ראשון ייחודית. מצד אחד, יתרונות ההתגייסות שלהם מיועדות לאחרים, מצד שני מחויבותם כרוכה, כמו כל התגייסות קולקטיבית, בעלויות. בניגוד לצורות אחרות של מחויבות כמו איגודי עובדים או הצטרפות למפלגה פוליטית, הם משלמים את עלויות ההתחייבות שלהם, בין אם במונחים של זמן מושקע ובין אם במונחים של סיכונים בהתאם לסוג הפעולות שמתבצעות, מבלי שיהיו אף פעם הנהנים ממאמציהם. מנקודת מבט אינדיבידואלית, מעשים אלו הם אלטרואיסטיים בעליל. מנקודת מבט קולקטיבית, התכנסות האנשים הללו, חוקת הארגונים, פיתוח הקמפיינים, יכולים להיות מוגדרים כאלטרואיזם פוליטי.ב-1902 פרסם « פייר קרופוטקין », אריסטוקרט רוסי אנרכיסטי, את « עזרה הדדית בעולם החי והאדם » (גורם של אבולוציה). עבור הגיאוגרף, האנתרופולוג והזואולוג הזה, חוק הטבע העיקרי אינו תחרות, אלא עזרה הדדית. בניגוד ל « צ’ארלס דרווין », שערך את התצפיות שלו באזורים טרופיים, « קרופוטקין » עשה אותן בסיביר, הוא הראשון שהדגיש את התפקיד הבסיסי הנובע מתנאי סביבה עוינת. התנהגויות של עזרה הדדית מהוות יתרון משמעותי מבחינת הישרדות, זה המקרה של זאבים שחיים בלהקות. החזון של « קרופוטקין », תיאורטיקן האנרכיזם, הוא גם פוליטי, הוא ממליץ להסתמך על הנטיות הטבעיות שלנו לעזור זה לזה לבנות חברה טובה יותר ובכך מתנגד גם לליברלים, עבור מי שהעולם הוא תחרות וגם לשמאל שבתקופתו, עבור מי האנושות תלויה במבנים חברתיים ולא בחוקי טבע.