שחרר כבר ידידי!! מאת רוני אקריש

(שמות ג’, ה) »שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ »של נעליך – תוריד מעליך את מה שנועל אותך. מעל רגליך – מעל ההרגלים שלך. כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא – לא תמיד אתה צריך לחפש מקום אחר, לעבור ל, ללכת אל, לחפש את, להצטרף ל. המקום אשר אתה עומד עליו – עכשיו – אדמת קודש הוא. (זמן, מרחב, סיבה). המקום שבו אתה נמצא כעת יכול גם הוא להיות קדוש (מפיח חיים). רק שחרר מעליך את ההרגלים שנועלים אותך. אין ספק, לא יכולה להיות הרפתקה עבור אלה המבקשים בכל מחיר לשמור על עצמם בתוך המרחב המצומצם של הקונפורמיזם הבורגני, ולעולם לא שואפים לנטוש את נעלי הבית שלהם במסגרת מציאותם העצובה. מבחינה מטפיזית, אנו יכולים לומר שהקיום האנושי נמצא במצב ערות הנתמך על ידי שלושה עמודים: הזמן, המרחב והסיבתיות. עם זאת, אם עבור האדם הפשוט, המסגרת הזו חייבת להישאר נורמלית, מה שאנחנו הולכים לראות הוא שדווקא עבור הגבר הנלהב להתהוות, יש צורך לצאת מזה, לשבש את אמות המידה, לחפש אפקט של שינויי הנוף בכל מובן המילה. הנרי ברגסון, הפילוסוף של תחילת המאה העשרים, בעל השיח עם ולדימיר ינקלביץ’, הבחין בין זמן מופשט לרגיל, בין זמן השעונים ואת ‘משך הזמן’ שהוא העת החי של החוויה האנושית. אם רק נעקוב אחר הדקות החולפות, אם נצמד לשעון, נוכל לסבול רק ממאפייני הזמן המקובל, המורכב מהרבה שגרה, רוטינה וחזרות אין סופיות, זמן קפוא, קונבנציונלי, מכני. לעומת זאת כשאנחנו עוזבים את המציאות הפרוזאית, ברגע שיש בו תשוקה ויצירה, ולא חזרה, הזמן של השעונים נעלם, איננו רואים את הזמן החולף כהרף עין. זה עתה בדיוק מה שהלהט מחפש, זמן היוצא מן השגרה, זמן חי, עשוי מחידושים מתמשכים: של הרפתקאות. יש אסימטריה בממדים הזמניים. ינקלביץ’ מתנגד לעבר ולעתיד: העבר, מצב נחרץ ומוחלט, וזה לנצח, מכיוון שהוא כבר קיים, לא יכול להיות הרפתקה, לא נחזור אליו ולא נוכל לפעול לפיו. לעומת זאת, מה שמושך, מרתק, הוא העתיד הפתוח לחלוטין, האפשרי, הוא הבלתי צפוי מטבעו. « אזור הלהט הוא העתיד », ליתר דיוק, ינקלביץ’ מדגיש אי בהירות בסיסית, העתיד הוא גם בטוח וגם לא בטוח. מצד אחד, בהכרח יהיה עתיד, כי אף אחד לא יכול להפסיק להתהוות, הדינמיות של הממשי שגורמת לכול להשתנות והכול תמיד משתנה. עדיין איננו יודעים מה יהיה העתיד, מה תהיה האיכות שלו, זהו הבלתי צפוי. מאורע או הופעה? יש הבדל! היהדות מאמינה בהופעתו של המשיח, כפי שהקומוניסטים האמינו בהופעתה של חברה חסרת מעמדות, התקדמות ההיסטוריה שותפה לתוכנית מקורית. אבל הלהט אינו בהיגיון הזה, איננו פעילות דתית או פוליטית, הוא לא מתעסק באסכטולוגיה, הוא חי את ‘משכיות הזמן’ כאלתור, ולכן האקטואליה של הפעיל נוגדת את היחס לאוטופיות רחוקות, וזה בהחלט לסרב כל דריכה במקום וכל הווי כצמח. אז מה הוא המנוע? ברור שזו התשוקה, הנלהבות, הרצון העז! זה מה שכולם מזהים ברוח הלוהטת, אש הכיסופים. חשבו למשל על ההבדל בין בינוניות למצוינות: בינוניות היא למהר, לא לגמור את המלאכות, לעשות ללא להט, לעומת המצוינות שהיא התחייבות מלאה, מרוממת על ידי תשוקתה, מונחת בפסגה של עצמיותך.הלהט אינו רוצה חיים בינוניים, הוא מוכן לסיכונים ולחוסר ביטחון, העיקר נשאר במרגש, במאתגר, של הרפתקאות החיים. חיים מסודרים מדי יהיו המקור ללוויה ואבלות על הווייתו הנכשלת, הוא יהיה חייב לעזוב את דרכו. יש נקודה חשובה והיא הצורה שלובש הזמן בעת החיות הממשית? הזמניות הכרונולוגית הרגילה היא ליניארית, היא מיום ראשון עד יום שישי, מתאריך אחד למשנהו הכול צפוי. מסלול ללא מכשול על סדר היום, כזה הוא הזמן הכרונולוגי. אצל הומרוס נכנסת לתמונה הפרעה של זמן שאינו ליניארי, אלא מעגלי, עבור היוונים, זמן הטבע הוא ספירלה אינסופית, הזמן נע במעגל, אומר אפלטון, זהו סימן הנצח בעולם של התהוות. מכאן חשיבותו של הטקס המסורתי והחוזר שעדיין קיים בחברות שלנו ואשר נותר מסמן של זמן משמעותי. הוא הסימן להתחדשות התמידית של החיים, לחזרה הנצחית למקור הדברים, מכאן נובע המושג של ההתחדשות שינקלביץ’ מדגיש.המרחב עכשיו שגם הוא צריך להיסחף אחרי השינוי, זה הרעיון הראשון שעולה בראשנו כשאנחנו חושבים על הלהט: לכבוש אופקים חדשים, לגעת בקצה העולם, להגיע לקוטב הצפוני, לנסוע לירח, הרחק לתוך הגלקסיה וכו’. אם הזמן היה עומד מלכת, היה שעמום, לא הייתה נלהבות, אך אם האדם לא יצא מהקונכייה שלו כדי לנדוד הרחק מביתו, מעבר לעצמו, לעבר הלא נודע, איפה ימצא את הלהט הנדרש? המסע של יוליסס גיבור האודיסיאה של הומרוס, הוא דגם מסוגו. אתגרי החיים אינם בהישג יד אלא אם כן תסכים להתקדם אל עבר הלא נודע, המשמעות היא שהמסע לעולם לא יהיה ליניארי לחלוטין. בישנוניות של חיי היומיום, הכול מתרחש ברצף קבוע ומקובל, כמעט שום דבר לא קורה שאינו צפוי והעתיד כבר מסומן בשרשרת לא מפתיעה של גורמים ותוצאות שהם חיים שגרתיים.אנחנו כל כך מהופנטים מההרגלים שלנו שאם משהו בלתי צפוי קורה, זה מערער אותנו, מפריע לנו, אם מחר בבוקר כשאקום אגלה סידור מקומות אחר לגמרי, אהיה מודאג מאוד. לשפיות שלי; אני סומך על רצף של סיבתיות המאפשר לנו לומר שחיי הערות הם אמתיים ונורמליים כאחד, נפשט בכך שמהלך האירועים הוא רציונלי. אבל כמובן, מה שנותן טעם, הפלפל שבהרפתקה, הוא בדיוק ההפך, חדירתו הפתאומית של האי-רציונלי בקיומנו.