לא כך גב’ שאשה ביטון – רוני אקריש

בית הספר שלנו, המאוכלס במורים לא מוערכים ובתלמידי מרקע, הפך למפעל לייצור הסכמות, רעיונות מובנות ספוגות מלשון פרוגרסיבית ומוחות מתוכנתים לצרכנות. עם זאת, כמקום ללימוד החרות באמצעות הידע, בית הספר נותר ההתחלה והסוף לכל שאיפה להחזיר את הריבונות שלנו. אז איך מעריכים את זה מחדש?חיידקים הרסניים מובילים לדעיכה איטית: חדירת האידיאולוגיה הפוליטית לחינוך, אינסטרומנטליזציה של מוסד בית הספר כדי לאלף ולתמרן טוב יותר את העם הריבוני. בשם הקדמה והמדעיות המייבשת, הובטחה לאזרחים מכל המעמדות החברתיים גאולה שגרמה להם להזות זמן רב עד שהסטנדרטיזציה של המוני אוכלוסיית בית הספר הוכיחה כי מדובר בניכור מתוק. בעוד שאיפת בית הספר סובבת סביב שני צירים: הדרכת הפרט במדעי הרוח והמדעים ויצירת קולקטיב לאומי המבוסס על שפה, היסטוריה, תרבות, האסכולה הפוסט-מודרנית, אשר חדרה אלינו מסוף המאה ה-20, מפנה עורף לפרויקט הבן-חורין ומנסר את הענף עליו הוא יושב.עם המיומנות האופיינית כל כך לפרוגרסיביזם האליטיסטי ששורשיו היו בשיווק הפרסום האמריקאי בשנות ה-30 וה-50 של המאה הקודמת, השפה המוסדית המשיכה לתבוע את בית הספר של הימים הראשונים. ההשפעה ההיפנוטית של האשליה הזו השפיעה על האזרחים, לפחות עד אמצע שנות ה-אלפיים. בית הספר שמחנך במיוחד ילדים מכיתות מיוחסות (ועדיין עם השלמה ותמיכה תרבותית ומשפחתית) ואינו מייצר עוד קהילה לאומית, אלא אוסף של אזרחי העולם שנרגש מגורל הקרחונים באלסקה, לדוגמה, הוא בית ספר שהפך לתעשיית ההסכמות הפוסט-דמוקרטיות, למפעל לייצור רעיונות מובנות המשווקות על ידי ה « ניו-ספיק » הפרוגרסיבי והחינוכי.המורים עצמם, נחסרים מבחינה אינטלקטואלית ומוגבלים על ידי הכשרה מבטלת ובלתי מוגדרת, מאכילים כבר עשרות בשנים את שרשרת הייצור הזו של בני אדם במחשבה מתוכנת לצרכנות. שינון שהעבודה מועילה לאדם רק בפרספקטיבה של צריכה חסרת מעצורים, שהפכה עבור המעמד החברתי, בעצם רוב העם, לאופק האחד והיחיד לבידור תרבותי. ישראל הפסידה בקרב נגד הנדסת המוחות, אבל בהחלט לא את המלחמה, אם אי פעם תחליט להתגייס למאבק הזה. לשם כך, יהיה צורך ליצור דור של אזרחים חופשיים ונאורים, דעתנים, משכילים וחכמים ביקורתיים, המסוגלים לאומר לא עוד לעול ההיפנוטי של הציביליזציה הצרכנית. הכפר הדיגיטלי הגלובלי מזין יותר ויותר צרכים צרכניים, הוא לא מסכל בשום אופן את העבדות החדשה, עד כדי כך שכוחן של המעצמות הפיננסיות השולטות בו מוחץ את מיליוני האזרחים העמומים. רק בית הספר, מקום של לימוד החרות, השוויון והאחווה, באמצעות הדעת, יכול להפיח בעולם דור חדש. זוהי ההתחלה והסוף של כל שאיפה להחזיר את הריבונות שלנו, הן כפרטים והן כקולקטיב.למה לרצות להפעיל שליטות על הדעות?למה לרצות לכפות את האמונה הדתית או הפוליטית שלך?כבר היום רואים עד כמה אידיאולוגיה פוליטית הפכה לרעל הקטלני של מוסד בית הספר. מחשבה רעיונית מעוצבת תמצא במוסד הזה את החממה המיטבית ליצור את כל הרעילות שלה במשך עשרות שנים. כל עוד הדרישה לדעות התנגדה, הודות למדעי הרוח והמדעים, השפעות הדוקטרינה השלטונית היו פחות בולטות, אך ברגע שהן הפכו למיומנויות ולידע כמותי שיחולקו « בשוויון » לכולם, היה ברור כמה הדעת בבית הספרי נוצל כדי לשרת, מצד אחד, את האמונה ב »טוב הנצחי » הפוסט-היסטורי, ומצד שני, עבודת האלילים של הקדמה הטכנולוגית.נביע את דאגתנו לגבי השפעתה של האידיאולוגיה הפוסט-מודרנית, אשר באמצעות הפדגוגיה, יוצרת פילוס אינסופי, היחלשות של התרבות הכללית, פיחות בידע הקלאסי, חוסר אמון בהיסטוריה, בתרבות ובפילוסופיה הלאומית. יש הרס של הגיאוגרפיה כתיאור של סביבות טבעיות והאינטראקציה שלהן עם החברות האנושיות כדי להפוך לפספוס של הכלכלה הגלובלית ושל האקולוגיה הבורגנית (« מיין את הפסולת שלך, סגור את הברז). לבסוף, יש הערכת יתר של הטכנולוגיה כדרך היחידה להתקדמות! עבורנו ההוגים והבוחנים הביקורתיים מהשמאל ההומניסטי, אין מדובר בטיפוח האוטופיה של גדולת העבר, או של נוסטלגיה מרה, אלא בהשתתפות במודעות להרס שגורמת תורה זו.בעשרים השנים האחרונות המכונה השתגעה, ככל שהטכנולוגיה (והתיישנותה המתוכננת) הלכה מהר יותר, ככל שהגלובליזציה הפכה את העולם לבלתי קריא, כך הפכו הקונפליקטים האידיאולוגיים לבלתי ניתנים לפענוח. בית הספר עבר מוטציה למקום הזה של פרשנות לוהטת על העולם שיבוא, אך ללא ידיעת כוללת על העולם שהיה, הדרך היחידה לצאת מהבלי הפטפוטים. כך פורח בתכניות הספרות העכשווית תהלוכה של סופרים חסרי גאונות, בגיאופוליטיקה או באזרחות הטיפו לזכויות האדמיות. כל זה מתבטא בצורה פדגוגית, רצוי בצורה של ויכוחים בין תלמידים – המורה משמש אך ורק כבורר של דעות מבלי לשפוט את הרלוונטיות שלהן – שכן ההנחיות הרשמיות קבעו שמדובר באלפא והאומגה של הכיתה הדמוקרטית.בהיסטוריה, כמה עמים שרדו את אובדן הריבונות מכיוון שהם עבדו קשה כדי לשמר ולהעשיר את הדמיון הקולקטיבי שלהם. העם היהודי הוא, ללא ספק, ההמחשה הטובה ביותר לכך: הוא התעקש לחזור ולאשר כל שנה « בשנה הבאה בירושלים », הוא המשיך בדמיונו, את הפרויקט המטורף הזה של שיקום לאומי, אך זה ורק זה אפשר לקהילה היהודית לשרוד ולהגשים את חלום אבותיו. אם הנרטיבים הקולקטיביים האלה נקראים « רומן » או « נרטיב » לא משנה, מה שחשוב הוא להכיר בהם כלגיטימיים והכרחיים כי הם היסודות של הריבונות האינטלקטואלית והתרבותית. ללא נרטיב לאומי, אין מלט המאפשר למדינה לרתך סביבה קהילה פוליטית של אזרחים, הדמוקרטיה הופכת לקליפה ריקה, ומנהיגי המדינה לבובות מתחלפות. בית הספר הוא המקום שבו מתעצב הדמיון הלאומי, שיכול להתקיים יחד עם עוד דמיונות שהורשו מריבוי המשתתפים, זהות לאומית משותפת זו מבוססת על נרטיב פוליטי קולקטיבי. חינוך שאינו יכול ואינו צריך לעמוד לשירות כל אידיאולוגיה. הוא חייב להתבסס על העברת מורשת אינטלקטואלית הנטועה בשורשים ציוויליזציוניים שונים (יוונית-לטינית, יהודית-נוצרית, הנאורות האירופית) ומנוסחת סביב שלוש דיסציפלינות חינוכיות: חקר העברית והספרות שלה, ההיסטוריה והגיאוגרפיה שלה, הפילוסופיה שלה.בדיוק את הדיסציפלינות הללו, רפורמות משרד החינוך נחושות לפרק, ובסופו של דבר מייצרות עיסה תרבותית שבה הכול שווה. אני מאמין שמדינת ישראל יכולה למצוא דרך מדינית המבוססת על דיון ציבורי פתוח לכל, מואר על ידי אינטלקטואלים, הוגים וחכמים שיוכלו להעמיד את מומחי הפיננסים וההייטק במקומם הראוי. הצברים, אדוני החוסר הסבלנות המפוזר, המסוגרים בארבע אמותיהם, המהפכנים סביב השולחן, צריכים להרים את קולם, למחות, להפגין ולדרוש את זהות העברי חזרה.בואי ועזרי לבנות את האומה המתחדשת שצריך לכונן כדי להחזיר את אותה ריבונות אינטלקטואלית ותרבותית, קודם כול ולפני כול, אם באמת רוצים להשיב את מעמדנו על בימת ההיסטוריה.