הביטוי הנבואי: « הרכוש הוא שוד » של פייר- ז’וזף פרודון – אבי האנרכיה אם להאמין להיסטוריונים – נכתב ב-1840, בשיאה של המהפכה התעשייתית שקראה ללא הרף לעובדים נוספים לשמור על כלכלת הייצור בקצב מלא. האיכרים עוזבים את הכפר ובאים להיערם בעיר, להצטרף לתהלוכת הפועלים שייבלעו על ידי « המפעל-מולוך », כפי שהנציח ‘פריץ לאנג’ בסרטו הנבואי « מטרופוליס ». אם האיכרים שוכנו על ידי אדוניהם, העובדים עצמם צריכים לשלם עבור דיור. אבל שום דבר לא תוכנן כדי להכיל את ההמונים האלה שמתגודדים יותר ויותר בערים. דירות נדירות, ולכן יקרות. הבעלים לא משקיעים בתחזוקת המבנים, שהופכים במהירה לשכונות עוני, מה שמוביל לתהלוכה של מחלות כמו שחפת. שיפוץ מרכז פריז על ידי הברון ‘האוסמן’ סיפק לבורגנות תנאיי דיור נוחים מאוד, אבל הם « שכחו » את בניית דיור לעובדים: יש לומר שזה לא מגזר רווחי… חייבים להודות, יש משבר דיור עממי אמתי. שכר הדירה הגבוה מסביר את חוסר היציבות של העובד בעיר, את מהלכיו התכופים, שנעשו לפעמים בשיטה הפגנתית, של « פעמון העץ », כאשר אינו יכול עוד לשלם את דמי השכירות: עזיבה חפוזה המונעת מהמשכיר לסיים את חוזה השכירות בהתאם לכללים, אך בעיקר מלהחזיר את דירתו. עם לידתה של תנועת העובדים והופעת התודעה המעמדית, יעברו ממודעות להתנגדות אינדיבידואלית. רכוש הוא מקור לתאוות בצע ספקולטיבית וגניבה מרושעת שכתוצאה מכך עזיבות והתנחלויות חשאיות הופכות ללגיטימיות. ואז עם הופעתה של איגוד העובדים הבינלאומי ואגודות התנגדות העובדים, הסרבנות הזו תהפוך לקולקטיבית. הרעיון של שביתת שכר דירה, כמו שיש שביתת עבודה, מתחיל לנבוט. נוצרות אגודות הדיירים הראשונות. לרוב, הנשים הן אלו שעומדות בחזית המאבק: הן אלו שמנהלות את משק הבית ואחראיות על משימות הבית. לעתים קרובות העבודה היית אסורה עליהם, ולכן הם נאלצו להישאר כלואות בכלובים לא סניטריים בזמן שהגברים שלהן הלכו להשתעשע בבית הקפה או בקברט. לכן הן הראשונות שסובלות מהמצב הזה, ובאופן טבעי הם היו הראשונות למרוד. תופעה זו היא אוניברסלית: התיעוש והעיור הם גלובליים, אותן סיבות מייצרות את אותן השפעות, מפריז ועד בואנוס איירס, מטנריף ועד הגטו בארלם. אבל בעיית הדיור היא רק אחת מהבעיות הקשורות לארגון החברה הקפיטליסטית. היא בלתי נפרדת מזו של העבודה ואופן הארגוני שלה.משבר הדיור הוא המחשה לאבסורד של המערכת הקפיטליסטית, שאינה מסוגלת לספק את הצרכים הבסיסיים של האוכלוסייה. בעוד שאנשים מסתכנים למצוא את עצמם ברחוב או להיאלץ להיאבק כל הזמן ולמנוע מעצמם הכול כדי לשלם את שכר הדירה שלהם, בעלי הדירות מתעשרים באמצעות ספקולציות, העלאות מופרזות ורשעיות של דמי השכירות, רכישת דירות ללא הגבלות וכו’. שלטונו של השוק הקפיטליסטי בתחום הנדל »ן מאלץ לעתים קרובות מדי עובדים לעזוב את שכונותיהם, בעקבות עלייה משמעותית בדמי השכירות. זו תופעת העילות, זהו תהליך עירוני-חברתי בורגני מתוכנן או בלתי מתוכנן של מעבר אוכלוסייה מהמעמד הבינוני והגבוה לשכונות חלשות – לרוב במרכזי ערים, תוך שינוי מתמשך של אופי השכונה ודחיקת האוכלוסייה המקורית. פעמים רבות מלווה בתהליך של התחדשות עירונית של פני הרחובות, שיפוץ בתים ותחלופה של העסקים באזור. תהליכי « ג’נטריפיקציה » מתרחשים בעשורים האחרונים בחלק גדול מהמרכזים העירוניים בישראל ובעולם. בתל אביב או ירושלים, שבהן שכונות פועלים הופכות לשכונות אמידות יותר, לאחר שנבנו בה הרבה רכוש משותף לבעלות ושבועת הנדל »ן כמו הפעילות המסחרית התגברו בצורה פיקטיבית ומחירי השכירות הפכו לבלתי מתקבלים על הדעת. באותו זמן שיזמי הנדל »ן ובעלי בתים חמדנים, תאוותנים מרושעים ברובם, מרוויחים על גבם, העובדים והנחשלים ביותר נדחקים החוצה בהדרגה, קורבנות של צמיחת השוק.האנרכיה השולטת במגזר הדיור היא שיקוף של המערכת הקפיטליסטית בכללותה, שבה ציווי הרווח מקבל עדיפות על צורכי האנשים. כל עוד השוק הפרטי שולט בנדל »ן, הדיור יישאר בעיה מהותית בחברה שלנו. רפורמות, כמו השקעה בדיור ציבורי או פיקוח טוב יותר על שכר הדירה, הן הקלות חלקיות וזמניות בלבד. אם ברצוננו לפתור את המשבר באופן סופי, הפתרון הריאלי היחיד הוא לשבור את ההיגיון של השוק, על ידי הלאמת בנייני דירות גדולים ונכסים המשמשים לספקולציות בלבד והכנסתם לשליטה דמוקרטית של ועדות שכונתיות המלוות באנשי מקצועה ובעירייה שלה. ועדות אלו יכולות להקים תכניות רציונליות רחבות לבניית דיור בר השגה ואיכותי.השינוי ההכרחי הזה של האנרכיה הרכושנית לקראת תכניות רציונליות לבנייה וניהול של דיור אינו יכול להיעשות מבלי לתקוף את המערכת כולה. כפי שהסביר אנגלס ב-1872 ב »שאלת הדיור »: « לא הפתרון של שאלת הדיור פותר במקביל את השאלה החברתית, אלא פתרון השאלה החברתית, כלומר ביטול האופן הקפיטליסטי של ייצור, שיאפשר את ביטול שאלת הדיור ». במילים אחרות, פתרון בעיית הדיור דורש בניית חברה חדשה, חברה סוציאליסטית. כשהייצור כבר לא משרת את האינטרסים הפרטיים של קומץ בעלי הון, נוכל להשתמש במשאבים העצומים של החברה כדי לענות באמת על צרכי האוכלוסייה. מה דעתכם, אני חולם?
ספקולציה קפיטליסטית של הדיור בישראל… לא יגמר בטוב!! מאת רוני אקריש
