כותב:אלכסיס דה-טוקוויל, ב « הדמוקרטיה באמריקה »
« הראיתי כיצד, במאות השנים של השוויון, כל אדם חיפש את אמונותיו בתוכו; אני רוצה להראות כיצד, באותן מאות השנים, הוא מפנה את רגשותיו כלפי עצמו בלבד. אינדיבידואליזם הוא ביטוי חדש שרעיון עדכני הוליד.אבותינו ידעו רק אנוכיות.
אנוכיות היא אהבה נלהבת ומוגזמת כלפי עצמו, היא מובילה את האדם לקשר הכול לעצמו בלבד ולהעדיף את עצמו על הכול. יחידנות הוא רגש מחושב ושליו, המנחה כל אזרח לבודד את עצמו מהמון חבריו ולהסתגר עם משפחתו וחבריו, כך שלאחר שיצר לעצמו חברה קטנה לשימושו, הוא ברצון מפקיר את החברה הגדולה לעצמה.
אנוכיות נובעת מטבע עיוור; אינדיבידואליזם נובע משיפוט שגוי הרבה יותר מרגש מושחת. מקורו בפגמי הנפש כמו בנטיות הרע של הלב. אנוכיות מייבשת את הנצר של כל המידות הטובות, היחידנות רק מייבש את מקור המידות הציבוריות בהתחלה, אבל בטווח הארוך הוא תוקף והורס את כל האחרות ולבסוף ייטמע באנוכיות.
אנוכיות היא עיוות עתיקת יומין כמו העולם. היא לא שייכת יותר לחברה אחת מאשר לחברה אחרת. האינדיבידואליזם במקורו הוא דמוקרטי, והוא מאיים להתפשט ככל שהתנאים יהיו שוויוניים…
ככל שהתנאים שביוניים,הם מוצאים מספר רב יותר של בני אדם אשר, אינם עוד עשירים מספיק או חזקים מספיק כדי להשפיע רבות על גורל חבריהם, בכל זאת רכשו או שמרו מספיק ידע וסחורות כדי להיות עצמאים. אלה לא חייבים דבר לאיש, הם לא מצפים לשום דבר, כביכול, מאף אחד; הם מתרגלים לראות את עצמם תמיד מבודדים, מדמיינים בקלות שכל גורלם בידיהם. לפיכך, לא זו בלבד שהדמוקרטיה גורמת לכל אדם לשכוח את אבותיו, אלא שהיא מסתירה ממנו את צאצאיו ומפרידה בינו לבין בני דורו; היא מחזירה אותו לעצמו לנצח ומאיים לנעול אותו, סוף סוף, לגמרי, בבדידות ליבו. »
אם האגואיזם מהרהר על הפרט כאדם, האינדיבידואליזם מתייחס אליו כאזרח. זאת אומרת שאם האחד הוא מאפיין מוסרי ואנתרופולוגי, השני הוא מאפיין חברתי ופוליטי, דרך מסוימת להפוך להיות חלק מהגוף החברתי, המשתנה בזמן ובמרחב. למעשה, בחברה הוליסטית שבה מעמדו של הפרט כפוף לטוטאליות החברתית, הוא אינו יכול להגות או להתנהג כיצור בעל קיום בלתי תלוי ממכלול זה. לכן עלינו להבין, וזה לא פחות פרדוקסלי, שהיחידנות הוא ייצור חברתי. הסדר המסוים הזה הוא שגורם ליחיד לצאת, על ידי שחרורו, מיחסי תלות מסורתיים, על ידי קריעתו, מהבחנות של מעמדות, ועל ידי הקמתו, מישות מוסרית בעלת זכויות המובטחות על ידי המשטר הפוליטי במקום.
הסדר החברתי הזה הוא הסדר הדמוקרטי המודרני, הוא מרמז על ייצוגים מסוימים, במיוחד הרעיון שחברה פוליטית היא מוסד המבוסס על העיקרון שבו רצון הפרטים, לבדו, מכונן אותו. זוהי התאגדות של פרטים חופשיים ושווים, עם עבר מרוחק מהסובייקט החברתי, שמבססים את הקשר שלהם בחוזה חופשי. פרי המוסד הדמוקרטי, האינדיבידואליזם אינו עובדה טבעית בשום אופן. זהו תוצר של תנועה היסטורית, גם אין בו שום דבר של אנטי-חברתי ותשוקה חסרת מחשבה. הסדר הדמוקרטי מוביל כל אחד לחשוב על עצמו כיצור מופרד מאחרים, בעל קיום אוטונומי, בוחר את חייו ואת אלו שעמם יהיו לו יחסים מועדפים. במובן זה, היחידנות מאפיין חברה ששחררה והגדירה את האדם כאדם, כלומר סובייקט מוסרי הנקרא לממש את חירותו ולפרוס את קיומו על פי עקרון האוטונומיה האישית. אלו הפנים האצילות של האינדיבידואליזם.
אך ליחידנות יש את הצד האפל שלו ככל שהוא נוטה להתרחק לתוך עצמו וכתוצאה מכך לחוסר עניין בדברים ציבוריים. האינדיבידואליזם הופך לעיקרון של אטומיזציה הגוף החברתי. האזרח המודרני אינו עוד, כמו באזרחות עתיקה, האדם הנהנה מחופש שהוא שואב מיחסיו עם גופו הסוציולוגי. זהו אינדיבידואל מופרד מאחרים, המוצב לידם כפי שהיה במצב הטבעי, בעל החירות חושב שהוא מחזיק בו מעצם טבעו האנושי. זה המקרה של מדינה חברתית המאופיינת בשוויון תנאים: « השוויון מציב בני אדם זה לצד זה, ללא קשר משותף שמחזיק אותם » (הדמוקרטיה באמריקה). מעתה והלאה, בידיהם בלבד לבנות את הקשר החברתי ולפעול בשיתוף פעולה. עם זאת, משוחרר מחבריו, האיש הדמוקרטי נרתע מאזרחות פעילה שכן האינטרסים הפרטיים שלו שואבים אותו. כאן טמון האיום, זו הסיבה שהאינדיבידואליזם שהוא מכונן הסדר הדמוקרטי, ושאינו כשלעצמו יצר רע, יכול להפוך לכזה.
היחידנות הוא אכן תוצאה של שיפוט שגוי כאשר פרט זה המחובר לאוטונומיה שלו מאמין שהוא יכול להסתדר בלי אחרים ולהתעלם מאינטרסים ציבוריים כדי לשמור על חירותו. אולם זהו הסיכון הגלום בו. לאיש הדמוקרטיות המודרניות יש נטייה ברורה לסגת לתוך הבועה הפרטית שלו, לדאוג לעסקיו באופן בלעדי ולהגביל את הקשרים החברתיים עם משפחתו וחבריו. הוא סומך על הנציגים שהוא בוחר, הם יטפלו בעניינים קיבוציים ומעל הכול מצפה מהם לפעול למען שלוות המרחב הציבורי וסיפוק האינטרסים שלו. הכול קורה כאילו הסדר הדמוקרטי הרגיע את מעיין האידיאלים האצילים, המעלות האזרחיות והטעם האריסטוקרטי לחירות. הוא מצמצם את האינטרסים האנושיים לשאיפה הבלעדית של רווחה, הוא מעודד פסיביות אזרחית ובכך מפנה מקום לצורות חדשות של ניכור. טוקוויל ראה בבירור את הסכנות שבדמוקרטיה, ובראש ובראשונה את הסכנות שבעריצות הדמוקרטית!
האשמה כאן היא חד משמעית. על ידי שחרור האדם מהסולידריות, האורגניות, הספציפיות, למסדרים הוליסטיים, הדמוקרטיה מחמיאה לנטייה שאינה לכבוד ולתפארת האדם. היא מקדמת את הזיקה האגואיסטית בכך שהיא מובילה אותו להפוך את האני היקר שלו למרכז תעסוקתו ולהגביל את קיומו בגבולות הסיפוק הפרטי שלו. היא מבטאת התבדלות מן האידיאלים האצילים, החירות, הצדק, טובת הכלל…
טוקוויל מבכה את ההשפעות השליליות הללו בתוך החברה הדמוקרטית, אין זו סביבה תורמת לביטויו של גדולת טבע האדם. « הטעם לאינסוף », « האהבה למה שהוא אלמוות », « היכולת לשכוח את עצמך » ו »לרדוף אחרי סגולה כמטרה בפני עצמה ». עם זאת, כול אלו מרכיבים הרבה יותר את הטבע האנושי מאשר האנוכיות העלובה. בעולם שלנו המאופיין בשוויון תנאים, תשוקה לרווחה והנאות חומריות, היחידנות הוא התשוקה השולטת. הטירוף המוגזם של רווחה יכול בסופו של דבר לפגוע ברווחה עצמה על ידי הסחת דעתו של האדם מהמאמצים הרוחניים הדרושים לייצור תנאיי הקיום שלו.
« היזהרו מהקוסמופוליטיים האלה שמתעמקים בספריהם על חובות שהם בזים למלא סביבם. פילוסוף כזה אוהב את הטטאריים כדי להיות פטור מאהבת השכנים שלו. » (ז’אן-ז’אק רוסו, אמיל או חינוך)
זהו המקרה של המשפחה בעידן הדמוקרטי, היא נוצרת ומתבטלת בהתאם לדרישותיה לאוטונומיה אינדיבידואלית. אין לה יציבות והיחידים בקושי מרגישים מחויבים לאבותיהם או לצאצאיהם. מעמדות חברתיות מסומלות גם בניידות, ולכן הם אינם מחייבות האנשים ביחסים של אחריות הדדית. נטוש על ידי תחושת השייכות למכלול הטרנסצנדנטי והמחייב, האדם הדמוקרטי יכול אפוא להמשיך להאכיל את האשליה שבסיפוק העצמי.