יכול להיות משהו נסבל רק על רקע הבלתי נסבל. סובלנות מניחה את המשמעות של שונות, נבדלות ואת היכולת להעריך כל מה שאיננו אני. זה לא יכול להיות שיתוק, ויתור על הרוח, להסכים שברשותה יכולה להיות זכות ביטוי לרוע ולדיכוי. סובלנות פירושה גם רעיון ההסכמה וגם אי הסכמה, זהו דרך הגב הגבול המפריד בין הנסבל לבלתי נסבל. ראשית, מסיבות מוסריות שום גישה המתאימה לפגיעה באחרים אינה יכולה לקבל לגיטימציה מוסרית. סובלנות לגזענות, לאלימות, לפשע, לאי צדק משווע, אינה סובלנות אלא היעדר תחושת אחריות או היעדר תחושה מצפונית. לא להילחם בתקיפות באויבים הרדיקליים של הסובלנות, במיוחד אם הם מסוגלים לערער את יציבות השלטון הפוליטי הנבחר, אינו עוד סובלנות אלא סוג של איבוד עשתונות וחוסר אמינות מוחלט. אף אחד לא יכול, ללא סתירה עצמית, להסכים להשמדת עצמו, זו התאבדות והיא דורשת מיידית מעורבות רפואית פסיכיאטרית.
פרדוקס הסובלנות, שהוצע על ידי קרל פופר ב-1945, הוא עקרון פילוסופי הקובע: « כדי לשמור על חברה סובלנית, החברה חייבת להיות חסרת סובלנות כלפי חוסר סובלנות ». עבור פופר, לסובלנות יש גבולות, סובלנות בלתי מוגבלת תפתח את הדלת לדומיננטיות של חסרי סובלנות.
עם זאת, יש היבט שני לסובלנות, שפותח בהרחבה על ידי הרב הראי »ה קוק בספרו אורות: בכל עמדה יש ניצוץ של אמת, כולל הגישה הירודה ביותר. שורשי האמת האלו הם המאפשרים לכזבנות להמשיך להתקיים. כשם שלכל אדם יש בנפשו ניצוץ של חיוניות רוחנית, כך יש ניצוץ של אמת בכל הדעות, האידיאולוגיות ואפילו בכל הדתות. אם להשתמש בשפה האזוטרית, נאמר שהקליפות ניזונות מניצוצות החיים הכלואים בהן, אך כשמצליחים לחלץ את ניצוצות הללו ממעטפותיהן, הקליפות מתות מעצמן.
על ידי סובלנות כלפי יצורים, אדם חייב תמיד להתוודע להיבטים השונים של המציאות. אמיתות אלו, רבות ככל שיהיו, אינן סותרות זו את זו: כל אחת מהן עונה על שאלות נבדלות ולכן כל אחת מהן שופכת אור על היבט אחר של האקזיסטנציה. עלינו לשמוע ולהבין שמגוון האמיתות, בין אם מתחרות או מתנגדות, מעיד על קוהרנטיות מלאה של ריבוי האמיתות ביניהן, שכן עליהן לכבד את האחדות הכוללת של המציאות. האמיתות השונות אינן אפוא מגוונות, למען האמת הן חייבות תמיד, כולן, לבוא במסגרת אחדות הבריאה.
לאחר שהצלחתי לקרוא ולשמוע מי בעד ומי נגד במשך ימים שלמים, הגעתי, לעניות דעתי, למסקנה יותר ברורה ויותר צלולה:
1) חלק עיקרי מהאוכלוסייה רוצה רפורמה שיפוטית, כי היא חיונית, ללא ספק, לתפקוד טוב יותר של הרשויות הדמוקרטיות השונות, כמו גם מערכות היחסים ביניהן.
2) הממשלה הנוכחית, בין אם היא מוצאת חן בעיניי או לא, לגיטימית לחלוטין לנוכח קיום בחירות דמוקרטיות ותוצאותיהן.
3) עתידה החוקתית של ישראל חייב להיבנות סביב שולחן, תוך ניהול שיח אמיתי ובשאיפה להגיע להסכמה לאומית מיטבית למען המדינה.
4) כל האנשים באשר הם, ומכל מקום שממנו הם באים, שהסיתו או קראו למלחמה או להתקוממות אזרחית או צבאית, שהוציאו את עצמם מחוץ לחוק בעקבות פעולות פליליות, כולם כולל כולם, ללא כל יוצא מן הכלל, ייחקרו ויובאו בפני בתי המשפט.
5) החוקה הראשונה של מדינת ישראל העברית (לשעבר יהודית) והדמוקרטית תובא בפני העם באמצעות משאל עם לאישור סופי.
6) מדינת ישראל לעולם לא תהיה, לא מונרכיה, לא תיאוקרטיה, לא אוליגרכיה, ולא פלוטוקרטיה, אלא מדינה עברית (לכל ענפיה) דמוקרטית ייצוגית!!
האחדות משפרת את ההבדלים, היא מכירה בכך שלאנשים יש אמונות, תרבויות ודעות פוליטיות שונות. זה מעביר מסר ברור שלמרות שאנחנו שונים במובנים רבים, אנחנו יכולים לעבוד ולחיות ביחד בצורה שתועיל לשנינו. הומוגניות אותנטית מבוססת על ערכים דמוקרטיים, פתיחות מחשבתית והתפיסה הרב-תרבותית. לכידות היא סביבה דינמית שבה כולם מתקיימים בהרמוניה ומבוססת על עקרונות של שוויון וכבוד הדדי. הימנעות מוחלטת מתחושת האחדות האנושית מאתגרת נושא מהותי, הלגיטימיות של האחרות מול האחר. זוהי תגובה נגד כל ההגמוניות, התבונה הנוכחית אט אט מתחילה להכיר בכך שהתודעה של אחרים מבוססת על החובה לחיות את השכן שלי והשונות שלו.
כדי לעמוד פנים אל פנים עם חיי היום-יום שלנו, עם הרוע של האליטיזם, הסבל של חסרי הכול, הכפייה הדתית וחוסר הוודאות הפוליטית, הפכנו להיות מאוד נסערים ושוכחים את ההערכה הצודקת וההכרחית כלפי כל השונים הללו. האחר, בחסות צבעו, האידיאלים שלו, האמונות שלו, חייב להיות מסוגל לבטא את עצמו בתוכנו. עלינו לסרב להביע כל סוג של משפט נקמני, אחרת ההשפעות יהיו נוראיות וההתנתקות תיווצר על ידי צבע עור, אמונה, מבטא, תרבות, אורחות חיים, כולם יהיו מקורות לאלימות.
יש לברך על שלל הדברים שביקום, זוהי עובדה, באותו האופן שבו אנו מקבלים את המציאות שלהם עם כל הרבגוניות הקיימת בתוך הטבע. על ידי המגוון הרב של כלים, צלילים ואקורדים כנמשל, הקונצרט הופך ליצירה ההרמונית פר אקסלנס. הניגודים הם שמציעים לתמונה, לציור את ההשתקפות השלמה התומכת ביופי, בעושר, בסגולה, בשמחה ובחיים.