גברתי ‘מארי אולמפ דה גוז’ מאת רוני אקריש

בספרו « כוחו של המין החלש » מ-2016, מציע מישל אונפריי (פילוסוף צרפתי נודע) קריאה חדשה של תקופת מפתח בהיסטוריה: המהפכה הצרפתית. באמצעות שיקום נשים, שהימרו על הנאורות ולא על אלימות, המחבר מדגים שהן היו חיוניות ושהיה להן קוהרנטיות של פעולות ומחשבות. בספר זה, הנשים הנשכחות מההיסטוריה מגלמות את « חוזקו של המין הנחשב כחלש ». זה איננו עבודה על המהפכה, כמו רבים אחרים. זהו חיבור פילוסופי, המטיל ספק בחזון הממסדי של תקופה זו בהיסטוריה הצרפתית. מהפכה זו, בעיקר גברית, מהפכה שתמיד התעלמה מתפקידן וממאבקיהן של נשים. עם ספר זה, מישל אונפריי נותן לנו קריאה חדשה של התקופה, משקם את הדמויות הנשיות הגדולות שנשכחו: ‘אולמפ דה גוז’, ‘שארלוט קורדה’, ‘מאדאם דה סטאל’… הנשים הללו שעמלו עבור צרפת אך הודחו מהמהפכה.
היסטוריה איננה קיימת בלי ההיסטוריונים שמספרים אותה. המהפכה הצרפתית נכתבה על ידי גברים… ונשים נדחקו ממנה. בעבר הן היו מסורות לשירות בעליהן וילדיהן. עם זאת, העדות הראשונה בהיסטוריה על המהפכה הצרפתית נכתבה במקרה על ידי אישה: ‘ז’רמיין דה סטאל’ (1818). מעבר למהפכה הדו-פרצופית (הז’ירונדינים נגד היעקובינים), אף אחד לא התעניין בצד הנשי של המאורעות, אף אחד לא ערך את כתבי המהפכה הזו סביבן. בנוסף לכך אנשי הכוח של התקופה ראו בהן רגישות יתר, « הם יכלו רק לתרום לקמילת הצדדים » כתב אונפריי. הוא איננו הראשון שמתייחס למעמד האישה בהיסטוריה כנושא לימודי. אחרים לפניו, כמו ‘קלוד אדריאן הלווטיוס’ (1715–1771 היה פילוסוף צרפתי, שנודע בעיקר בשל הגותו האתאיסטית, התועלתנית והשוויונית, שהשפיעה על פילוסופים והוגים רבים בעידן הנאורות ולאחריו). או ‘דני דידרו’ (1713–1784 היה סופר ופילוסוף צרפתי, ממבשרי עידן הנאורות בצרפת), כתבו בעד נשים. ב »כוחו של המין החלש », הקורא יכול אפוא לגלות: נשים ששיחקו תפקיד במהפכה הצרפתית; לגלות שהן העדיפו שלטון על ידי ידע וחכמה, במקום על ידי דם וגיליוטינה.
עבור מישל אונפריי, הצורך היה להחזיר את הנשים לאור הזרקורים. לשם כך, הוא מציע לקורא 5 דמויות נשיות ופעילות בזמן המהפכה הצרפתית כמו מארי אולימפ דה גוז’. היא הייתה אישה חסרת השכלה, דיברה צרפתית רע מאוד ולא ידעה לכתוב. למרות זאת, היא פרסמה מספר טקסטים, מחזות, רומן והצהרות פוליטיות, אותם הכתיבה. קורבן של הצלחתה אך במיוחד של עמדותיה הפוליטיות, היא סבלה מלעג ועוקצנות. היא זו שתעלה את הרעיון למס וולונטרי או פטריוטי. עם האגרת שלה לעם, או הפרויקט של קרן פטריוטי עבור האזרח, היא מבקשת תרומות כדי להילחם נגד הגירעון של צרפת. היא אפילו תרחיק לכת ותחשוב על פתיחת « בית לבבי », פתוח רק בחורף למען הפועלים המובטלים, לזקנים חסרי ישע ולילדים ללא תמיכה »… אך אף אחד לא ישמע את קולה! ב-1791 היא ניסחה הצהרת זכויות האישה והאזרח, אותה שלחה למלכה מארי-אנטואנט, בעקבות זו של 1789. היא נאבקה למען אמנציפציה של נשים, להכרה במקומן החברתי והפוליטי. היא גם עשתה קמפיין לביטול העבדות. היא נדונה על ידי בית המשפט המהפכני והועלתה בגיליוטינה ב-3 בנובמבר 1793.
« אין להעמיד איש לדין על דעותיו הבסיסיות, אם לאישה יש הזכות לעלות על מוקד הגיליוטינה; חייבת להיות לה גם הזכות לעלות על במת אספת העם; ובלבד שביטוייו אינם מפריעים לסדר הציבורי הקבוע בחוק. »
« כוחו של המין החלש » הוא אפוא מחווה לנשות המהפכה. הדיוקנאות של עבודה זו מראה, לא רק שהמין הנשי אינו חלש אלא שבנוסף לכך משתקף החזון של נשות המהפכה. למרבה הצער, הן נותרו לא מובנות, צחקו עליהן, לעגו להן, בכל זאת היה לנשים אלו את הרצון העז לשנות את הערכים והמידות, לשנות את התודעה הציבורית והמציאות האנושית. דיוקנאות מעוררת השראה, שעלינו להעלות לאור הזרקורים ולהסיק מהן את המסכנות הנדרשות.