קדימות האינטרס הלאומי מאת רוני אקריש

האינטרס הכללי נתפס, בצדק, כאבן היסוד של העשייה הציבורית, שתכליתה היא קובעת ובסיס הלגיטימיות שלה.
למעשה, רק במאה ה-18, רעיון האינטרס הכללי דחק בהדרגה את הרעיון של טובת הכלל, עם קונוטציות מוסריות ודתיות חזקות, שעד אז היווה את הסוף האולטימטיבי של החיים החברתיים. מאז, שתי תפיסות של האינטרס הכללי התנגשו. האחד, מתוך השראה תועלתנית, רואה באינטרס המשותף רק את סך האינטרסים הפרטיקולריים, הנגזר באופן ספונטני מחיפוש אחר התועלת שלהם על ידי סוכנים פוליטיים. גישה זו לא רק מותירה מקום מועט לבוררות מצד רשויות ציבוריות, אלא משקפת חוסר אמון עקרוני במדינה. התפיסה האחרת, בעלת אופי וולונטרי, אינה מסתפקת בצירוף זמני ואקראי של אינטרסים לאומיים, שאינם מסוגלים בעיניה לייסד חברה מתמשכת. האינטרס הכללי, הדורש מעבר לאינטרסים מסוימים, הוא קודם כל, בפרספקטיבה זו, הבעת הרצון הכללי, המעניק למדינה את המשימה לרדוף אחר מטרות החיוניות לצירוף של יחידים, מעבר לאינטרסים המיוחדים שלהם. .
הוויכוח בין שתי התפיסות, האחת תועלתנית, השנייה וולונטרית, כמעט לא איבד מהאקטואליה והרלוונטיות שלו. הוא ממחיש, בעצם, את הפער המפריד בין שני חזונות בדמוקרטיה: מצד אחד, זו של הפרט, הנוטה לצמצם את המרחב הציבורי להבטחת דו-קיום בין אינטרסים שונים, ולעתים מנוגדים, של השונות במרכיבי החברה. מצד שני, תפיסה הקרובה יותר למסורת הרפובליקנית הצרפתית, הפונה ליכולת של יחידים להתעלות מעל השתייכותם והאינטרסים שלהם לממש את החופש העליון של יצירת חברה לאומית ביחד.
אין ספק שהמסורת הצרפתית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בחקיקה ובפסיקה, נקטה בבירור צד של קידום אינטרס כללי החורג מבוררות פשוטה בין אינטרסים מסוימים. זה ללא ספק חלק מהשושלת הוולונטרית של האינטרס הכללי.
זהו, בעצם, החזון הוולונטרי של רעיון האינטרס הכללי שעומד בסימן שאלה כיום. זה נושא למחלוקות מרובות, עד כדי כך שאנחנו יכולים אפילו לדבר על משבר של רעיון זה. הביקורת המרקסיסטית כבר טענה שהאינטרס הכללי הוא למעשה רק האינטרס של המעמדות החברתיים שזכו בשלטון בתוך המדינה. המחשבה הליברלית העכשווית היא לא פחות חמורה ביחס לייצוג האינטרס הכללי המובן כאינטרס של החברה, נבדל מהאינטרסים של חבריה. הוא מדגיש את הסיכונים הפוליטיים שמציב פרויקט כזה לחברה האזרחית ולחירויות הפרט. ביקורות אלה לא יכלו להוביל לירידה באמונה באינטרס הכללי, בתקופה שבה התקדמות הדמוקרטיה מלווה בהתגשמות של התנהגות אינדיבידואליסטית, מה שמוביל, כפי שכבר ציין טוקוויל, לנסיגה של יחידים לתוך האינטרסים שלהם וחוסר שביעות רצון עמוקה להגנה על אידיאלים קולקטיביים. התופעה החריפה בעקבות הספק בלגיטימיות של המדינה, כמו גם ביכולתה לקיים אינטרס כללי אמיתי.
התפיסה הוולונטרית של האינטרס הכללי נחלשת אפוא מהתחרות של המדינה המגלמת ערך זה ומתקשה להתאים הן את משימותיה והן את אופן פעולתה לתמורות החברה. הרעיון של מדינה הנתפסת כעיקרון מובהק, הנוטה כולה לאחדות הרצון הקולקטיבי, ערבה לאינטרס הכללי מול מגוון האינטרסים של החברה האזרחית, זוכה לנגד עיניו של האבולוציה הכללית של הדמוקרטיות העכשוויות, הנוטה לקדם את ריבוי הזהויות ואת ריבוי האינטרסים, על חשבון קדימות הערכים המשותפים. כוחות הפוליטיקה המודרנית נותנים יותר מקום לאינטרסים של הפרט מאשר לאלה של החברה. עם זאת, רק ההתייחסות למטרות של אינטרס כללי יכולה להעניק לגיטימציה בעיני האזרח לשימוש של מנגנון המדינה באמצעים החורגים מהמשפט המקובל, דווקא במטרה לגרום לאינטרס משותף זה לגבור על האינטרסים הפרטיים. מכל הסיבות הללו, המדינה כבר לא מצליחה למשוך את תמיכת האזרחים. אף נשלל ממנה המונופול על גיבוש טובת הציבור.
בעוד האמונה באינטרס הכללי מתערערת, שינויים עמוקים משפיעים הן על שיטות גיבוש האינטרס הכללי והן על השיטות התורמות ליישום שלו.
עם זאת, הדיון על האינטרס הכללי אינו עניינן של רשויות ציבוריות בלבד. למעשה, זה נוגע לכל אזרח. החיפוש אחר האינטרס הכללי מרמז, או נראה, יכולת של כל אחד להתרחק מהאינטרסים שלו.
עם זאת, טרודים יותר מכל באינטרסים שלהם, אנשים מתקשים לעתים קרובות מדי להכיר – ולקבל – את המטרות המשותפות המכוסות בדיוק על ידי רעיון האינטרס הכללי. במובן זה, משבר האינטרס הכללי אינו בלתי קשור למשבר הערכים המשותפים של חברה שרבים מתקשים בה למצוא את דרכם.
ברור שבאמצעות קידום מטרות שמעדיפות מעל הכל את הפרטיקולריות של האינטרסים, החברה אינה מקלה על פיתוח מרחב שבו האוניברסלי יכול לגבור על הפרטיקולרי. עם זאת, הדמוקרטיה מסתמכת לחלוטין על האינדיבידואלים עצמם ועל יכולתם למלא את תפקידם כאזרחים. אין תרופה מוסדית לסירוב הדיסציפלינות הנדרשות בחיפוש אחר האינטרס הכללי או חוסר העניין שנצפה בטובת הציבור. אנחנו לא מעוררים אנרגיות באמצעות חקיקה. לא באמצעות אילוץ יובילו יחידים הנושאים זכויות – והקשורים להגנתם – להתנהג כאזרחים ולהפגין סגולה זו שבה ראו הפילוסופים של המאה ה-18 את כוחה של הרפובליקה. כיצורים אוטונומיים ואחראים הם ישתתפו בהגדרה וביישום של מטרות בעלות עניין כללי.
בשלב זה, הפוליטיקה נוטה להצטרף לאתיקה. אין ספק שבאתיקה של אחריות ניתן לחפש יוזמות, במיוחד בתחום החינוך, המסוגלות לעודד אזרחים חופשיים לנכס מחדש את ערכי הסולידריות, המלט של חיים טובים ביחד בחברה. חיזוק כך, האינטרס הכללי, רעיון חדש לפני מאתיים שנה, הנתון במחלוקת היום, יוכל להחזיר לעצמו את המרץ והלגיטימיות המספקים לעזור להבהיר את מטרות החברה במאה הבאה.