הבוקר, אני מדבר כי אין לי זכות לשתוק. אני מדבר כי הכעס שאני חש איננו מצב רוח, הוא תגובה מוסרית, רעד של כבוד לאומי מול תמונות שפוצעות את הנשמה הציבורית. אני מדבר כי מה שראיתי אתמול אינו “עוד אירוע”, אינו עוד סערה חולפת, אלא פגיעה בלב הבית המשותף שלנו, בהגדרה של ישראל כריבונות, כאחריות, כגורל משותף. ואני אומר זאת כבר בפתיחה, ללא עקיפות, מה שאירע אתמול התרחש בבני־ברק, כן, בני־ברק, אותה מובלעת דתית חרדית, עיר שנבנתה כמבצר זהות בשם אמונה הנחשבת קפדנית. דווקא זה מחריף את חומרת הדברים, כי ממקום המתכנס סביב תורה הייתי מצפה למידה, לריסון, לתודעה, ולא להתפרקות, לאלימות של חבורה, ולשנאה כלפי הסמכות המשותפת.
אני יודע מה יאמרו לי, יאמרו שזה “מיעוט”, שזה “חריג”, שזה “מתח זמני”. אני דוחה את הרטוריקה הזאת, כי היא בדיוק מה שהוביל אותנו אל הקצה. כאשר מעשים מכוונים נגד הסמכות הלגיטימית של המדינה, כאשר הם מכוונים נגד מי שמייצגים חוק וסדר, כאשר הם מבזים את המדים ואת הסמל הלאומי, כאשר הם הופכים את המרחב הציבורי לזירת השפלה, זה אינו “תקרית”, זה אות אזהרה. זה אומר שחלק מסוים בתוך חלק מן המילייה מתחיל לחשוב את עצמו מחוץ לברית האזרחית, מחוץ לכלל, מעל המאמץ המשותף. זה אומר שאינני עומד עוד מול מחאה, אני עומד מול שבר.
מה שהופך את התמונות האלה לבלתי נסבלות בעיניי אינו רק המעשה, אלא פני המעשה. הברבריות לא באה במסכה זרה, היא באה בפנים של אחים. זה לא אויב מבחוץ, זו קורוזיה מבפנים. צעירים נסערים, מרוכזים בקבוצה, נסחפים ברוח להקה, מגלים שיכרות בהפרה, שיכרות של התגרות, שיכרות של השפלה, שיכרות של מחשבה שהמדינה תתקפל. לכן הכעס שלי עמוק, כי אינני רואה רק מעשים, אני רואה “פדגוגיה של חסינות”, דרך לומר לחברה כולה, « זה לא העולם שלנו, החוק שלכם לא נוגע לנו, המאמץ שלכם לא מחייב אותנו ».
ובכל זאת, מהי מדינה אם לא הצורה הבוגרת של עם, המסגרת שמאפשרת חיים יחד בלי מלחמת אחים, הערובה לכך שהמחלוקות שלנו אינן מוכרעות בכוח אלא בדין. אני מסרב להפוך את המשטרה לסמל מופשט ואת המדים לסמרטוט של תעמולה. מאחורי המדים אני רואה פנים, משפחות, חיים, עייפות, מחויבות, לעיתים אומץ שקט. מאחורי החוק אני רואה הגנה על החלשים, ביטחון לכולם, כבוד לרחוב, רציפות של חיים. כאשר תוקפים את מי שמגלמים את החוק המשותף, תוקפים את האפשרות עצמה לחיות יחד.
לכן אני מאשים, ואני עושה זאת בלי לרעוד, את מי שמחללים את רעיון האחריות הלאומית. אני מאשים את מי שמבקשים באותה נשימה את הגנת המדינה ובו בזמן דורכים עליה. אני מאשים את ההיגיון שמבקש תקציבים, תשתיות, שירותים, סיוע, ואז בז לסדר המשותף. אני מסרב לרעיון שאפשר לחיות בתוך חברה ולדחות את מה שמאפשר אותה. בעיניי ריבונות איננה תפאורה, היא משמעת. מדינה איננה אכסניה שבה דורשים זכויות בלי לשאת בנטל. מדינה היא ברית בין חיים, סולידריות, אחריות. מי שמפר את הברית הזאת מפר יותר מן השקט, הוא מפר את האמון.
אני מגנה גם את מחוות המחיקה, את המחווה שאומרת « האדם מולך לא נחשב ». כאשר חפצים אישיים נאספים בחיפזון, כאילו חיי אדם הם שקית שניתן להשליך, כאשר הם מושפלים, מושחתים, נזרקים, זה לא רק מרד בסמכות, זו הכחשה של כבוד האדם. זו הפיכת הזולת למטרה, לסמל, ל“חומר”. חברה שרוצה לחיות אינה יכולה להשלים עם זה. כי מרגע שמתחילים למחוק את האחר, מכינים את הקרקע למלחמה פנימית, לשבירת האנושיות המשותפת.
וכאן אני מגיע לצומת המרכזי, זה שמפחדים לומר בקול, « דת ומדינה ». אני אומר זאת באופן חד, הבעיה איננה האמונה, הבעיה איננה התפילה, הבעיה איננה הלימוד, הבעיה היא העיוות של כל אלה לכוח, למובלעת, לפטור, לחסינות. במדינה יהודית הדת איננה יכולה להפוך לכוח שבטי נגד המדינה. היא איננה יכולה להפוך לטריטוריה מוסרית נפרדת שהחוק הכללי לא נכנס אליה. היא איננה יכולה לטעון לקדושה נגד סמכות אזרחית כאילו השמיים הוציאו רישיון לאלימות. אבל אני אומר גם את ההיפך, המדינה אינה צריכה להיות אויבת של המסורת, עליה להבטיח חופש דת, להגן על פולחן, לכבד לימוד, לכבד תפילה. הגבול, עם זאת, איננו נתון למשא ומתן, הריבונות האזרחית פועלת במרחב הציבורי, והחוק הכללי חל על כולם.
העיקרון הזה בריא כי הוא מגן על כולם. אני מנסח אותו פשוט, האמונה שייכת למצפון, המדינה שייכת לדין, האלימות שייכת לפשע. כאשר הדת מבקשת לפטור את עצמה מן החוק האזרחי, היא חדלה להיות אמונה והופכת לכוח. כאשר המדינה מפחדת לאכוף את החוק בגלל קבוצה, היא חדלה להיות ריבונית. וכאשר מערבבים להט עם תוקפנות, יראה עם בוז, נאמנות עם שנאה כלפי המרחב הציבורי, מייצרים דתיות־יתר, קשיחות בלי נשמה, חזרה בלי תבונה, רוחניות שהופכת לכלי הפרדה.
לכן אני שואל את השאלה שמתחמקים ממנה. מה פירוש « ללמוד » אם הלימוד אינו מעצב תבונה, מידה, אחריות. מה פירוש « רב » או « מורה » אם סמכות דתית במקום לרומם סוגרת, במקום לפתוח מצמצמת, במקום ללמד כבוד מלבה מרירות. מסורת שאינה מייצרת תודעה בסוף מייצרת אוטומטים. חוק שאינו מייצר ריסון בסוף מייצר יהירות. קהילה שאינה מייצרת אחריות בסוף מייצרת מובלעות סירוב. וכאשר מפסיקים לחנך, מתחילים “לנהל” אלימות כמו גזירת גורל, עד שיום אחד היא מתפרצת לעיני כולם.
משום כך אני רוצה שהכעס שלי יהפוך לדרישה, לא לנקמה. כן, אני דורש תגובה, כן, אני דורש תגובה חזקה, אבל חזקה לא פירושה ברוטלית, חזקה פירושה חוקית, מהירה, שוויונית, בלי מסלולי עוקף, בלי פריבילגיות, בלי פחד. אני דורש שהצדק יפעל, שיזהה, שיאכוף, שיטפל, שיטיל סנקציות במידה, שיישם את החוק בעקביות. אני דורש שהמדינה תבין דבר אחד, לאיש אין רישיון לאלימות, לאיש אין מעמד מעל הכלל, לאיש אין זכות להפוך רחוב ל“אזור ללא חוק”. למדינה אין צורך להתנצל על אכיפת החוק, עליה להתנצל רק כאשר היא לא אוכפת אותו.
אני יודע שחסינות היא פדגוגיה. היא מלמדת « המשיכו ». היא מלמדת « אתם מחוץ לעולם ». היא מלמדת « הריבונות חלשה ». וריבונות חלשה מזמינה הסלמה. היום מבזים משטרה, מחר מבזים צבא, מחרתיים מבזים את החברה כולה, ואז תובעים עוד ועוד זכויות ועוד פחות ופחות חובות. אני מסרב למנגנון הזה. אני מסרב לכך שפחד, חישוב פוליטי, או עצלות מוסרית ייצרו חברה בשתי מהירויות, מי שנושאים ומי שמבזים, מי שנותנים ומי שתובעים, מי שמשרתים ומי שמקללים את השירות.
אני מדבר גם בשם מי שהתמונות האלה סוטרות להם בפנים. אני מדבר בשם מי שמשרתים, מי שמתנדבים, גברים ונשים, מי שעובדים, מי שמייצרים, מי שמטפלים, מי שמחזיקים כלכלה, מי שמחזיקים משפחות, מי שנושאים בפועל את משקל המדינה. התמונות שראיתי אומרות להם, « המחויבות שלכם לא שווה », « המאמץ שלכם שייך לאחרים », « אתם טובים לשלם ולשתוק ». עם אינו יכול לחיות לאורך זמן עם בוז כזה בלי להיקרע. ואני מסרב לנרמל את הבוז הזה.
אבל כדי שההאשמה שלי תישאר צודקת, אני אומר גם את הדבר הבא, יש מאמינים ישרים, יש משפחות דתיות ראויות, יש אנשי תורה שעובדים, שמשרתים, שמכבדים חוק, שמכבדים את המדינה. אני לא מערבב. אני מבחין. אני מבחין בין אמונה אמתית לבין הקריקטורה האלימה שלה. אני מבחין בין לימוד שמרומם לבין חזרה שמסוגרת. אני מבחין בין מסורת שמחברת לבין שבטיות שמפרידה. המאבק שלי הוא אזרחי, לא אתני. הוא מוסרי, לא שבטי.
מה שאני דורש, בסופו של דבר, הוא רפורמה באומץ. אומץ משפטי, לשפוט בלי לרעוד. אומץ פוליטי, להפסיק לנהל משא ומתן עם אלימות. אומץ חינוכי, לשקם חינוך שמחבר אל המציאות, שמלמד אחריות, שנותן הבחנה, שפותח תבונה. כי חברה שמוותרת על יצירת אזרחים מייצרת בסוף, במוקדם או במאוחר, אזורי התפרקות, כיסי סירוב, צעירים שלא יודעים עוד למה חברה קיימת, צעירים שמבלבלים קדושה עם סגירות, נאמנות עם שנאה, תורה עם רפלקס.
ולבסוף, אני דורש נאמנות גבוהה יותר, נאמנות לרעיון שישראל היא ריבונות אחראית. ישראל לא נבנתה מחדש כדי לשכפל גלות בצורתה החדשה, כדי לקדש בריחה מן החובה, כדי להפוך קדושה לעילה למלחמת פנים. ישראל נבנתה מחדש כדי שהעם היהודי יחזור להיות אחראי לעצמו, להגנה שלו, לכלכלה שלו, לצדק שלו, לעתיד שלו. האחריות הזאת איננה השפלה, היא כבוד שנמצא מחדש.
שהכעס של הבוקר לא ייגמר בצעקות. שייהפך לדרישה. דרישה לחוק משותף. דרישה לצדק תקיף. דרישה לשוויון בפני הדין. דרישה לחינוך שמרומם. דרישה לדת שמטהרת במקום להפריד, שמגדילה חובה במקום להמיס אותה, שמייצרת מידה במקום לייצר יהירות. כי מדינה מוקפת איומים אינה יכולה להרשות לעצמה מלחמת פנים. כי עם שחזר לאחר אלפיים שנות היסטוריה אינו יכול להרשות לעצמו להיקרע מתוך עיוורון. כי ריבונות איננה מילה, היא משמעת, והיא הבטחה, והבטחה מתקיימת רק אם אני מגן על הבית המשותף מפני מי שמבקשים לפורר אותו מבפנים.
© 2026 Rony Akrich — כל הזכויות שמורות