פרשת בוא איננה “עוד תחנה” בסיפור יציאת מצרים; היא הרגע שבו ההיסטוריה מפסיקה להיות מרחב של סבל פסיבי והופכת למבחן של תודעה. לא במקרה התורה פותחת כאן לא בנס חדש אלא בהכרזה על לב האדם: « בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו », כאילו נאמר לנו שהבעיה אינה רק עריץ כזה או אחר, אלא אותו מנגנון פנימי תרבותי שבו כוח נעשה אמת, פחד נעשה חוק, וההרגל נעשה גורל. פרעה הוא לא רק דמות; הוא שיטה: ההסכמה שבשתיקה של בני אדם לחיות בתוך סדר שבו הם נמדדים לפי התועלת שלהם. ולכן המכות האחרונות אינן « מופע אימה » אלא פירוק שיטתי של אלילות: הארבה מחסל את אשליית הביטחון הכלכלי; החושך מחסל את אשליית הבהירות, אותו חושך שבו אדם כבר לא יודע לאן הוא הולך, והוא קורא לזה « שגרה »; ומכת בכורות מכוונת אל סמל העתיד עצמו, אל ההמשכיות שהשלטון מדמיין שהוא ירש מן הנצח. ואז, דווקא בתוך ההריסות האלה, צומחת המצווה הראשונה של עם: « החודש הזה לכם », לא חרב, לא דגל, לא נאום. זמן. ריבונות על הזמן. העבד חי בלוח הזמנים של אדוניו; בן-חורין מתחיל לקבוע לעצמו את החודש, את המועד, את הקצב, כאילו החירות היא קודם כול האפשרות לומר: « מעכשיו ». זו נקודה שקאנט היה מזהה כיסוד המוסרי עצמו: לא להיגרר אחרי שרשרת של דחפים, לחצים ופקודות, אלא לעמוד כישות המסוגלת להתחיל, לשים התחלה בתוך העולם, להיות סיבה ולא רק תוצאה. ומיד לאחר קידוש הזמן באה מצוות הפסח, לא כמיתוס של דם אלא כטקס של פרידה מן הפחד: לאכול חירות, ללעוס אותה, עם מצה שלא נותנת לאשליות לתפוח, ועם מרור שמזכיר שהחירות איננה שכחה ולא איפור היסטורי, אלא קימה מתוך מרירות אל אחריות. כאן גם טמונה קרבתה של הפרשה אל תבונתו של הרמב״ם: מלחמה באלילות איננה סיפור על פסלים, אלא מאבק נגד תודעה שמייחסת כוח מוחלט למה שאין בו מוחלט, לא לטבע, לא למזל, לא לשררה; ובאותה נשימה, גם נגד « דתיות » שהופכת את האדם לתינוק נצחי, תלותי, החושש לחשוב. לכן התורה מתעקשת בפרשה הזאת על « והגדת לבנך »: חירות שאינה נמסרת כסיפור לדורות נעלמת, כי בלי סיפור אין זהות, ובלי זהות אין אחריות, ובלי אחריות חוזרים למצרים, לפעמים בשם ה »נורמליות », לפעמים בשם ה »מוסר », ולפעמים בשם « המציאות ». ובדיוק כאן, בתוך העקשנות של הזיכרון, מצטרף קולו של קירקגור, במובן העמוק ביותר: יציאת מצרים אינה רק מעבר קולקטיבי, היא « קפיצה » שממנה מתחיל אדם להיות אדם, לא עוד קיום של הסתגלות, אלא קיום של בחירה, של עמידה בפני הפחד, של אמירת כן לייעוד גם כשהעולם כולו מסביר לך שזה « לא ריאלי ». פרשת בוא מלמדת, לכן, שהגאולה איננה רגע שבו « מישהו הציל אותנו », אלא רגע שבו תודעה נעשית חופשית מספיק כדי להפסיק להעריץ את מה שמדכא אותה: הזמן מקבל צורה, הזיכרון מקבל קול, והחירות מפסיקה להיות חלום, והיא נהיית משמעת פנימית, ריבונות, ויכולת להתחיל מחדש.
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות