צריך לומר את האמת בפשטות: מה שהעולם מכנה שוב ושוב « הפסקת אש » איננו שלום. ברוב המקרים, זו רק דרך אלגנטית למנוע מישראל להשלים את מה שהחלה בו, פגיעה ממשית באויב שקם עליה לכלותה.
בכל סבב זה נראה אותו דבר. האויב מאיים, יורה, טובח, מתארגן, מתחמש, ומצהיר בגלוי על כוונתו להשמיד. ישראל סופגת, מתגייסת, יוצאת למערכה, פוגעת ביכולותיו ומתחילה לשנות את מאזן הכוחות. ואז, בדיוק ברגע שבו המחיר מתחיל להגיע גם לצד השני, מופיעים מטיפי ה »מידתיות », דורשי ה »הכלה », סוחרי ה »יציבות », ותובעים מישראל לעצור.
לא מפני שהושג שלום.
לא מפני שהוסר האיום.
לא מפני שהאויב ויתר.
אלא מפני שיותר מדי הצלחה ישראלית תמיד מערערת את הנוחות המוסרית של העולם.
צריך להפסיק לשתף פעולה עם השקר הזה. הפסקת אש שאינה באה אחרי ניטרול ממשי של האיום אינה שלום, היא דחייה. היא הפסקה טקטית שניתנת לאויב כדי להתארגן מחדש. היא חמצן מדיני לפנאטיות. היא פרס לרצון ההשמדה. היא הדרך של הקהילה הבינלאומית לומר לישראל: מותר לכם להגן על עצמכם, אבל אסור לכם לנצח באמת.
וכאן בדיוק נחשפת מחלתו של המערב. הוא כבר לא יודע להבחין בין תוקפן למתגונן. הוא כבר לא מסוגל לדבר על רוע בלי לאזן אותו מיד בשפה של סימטריה. מבחינתו, עצם קיומה של מלחמה הוא הבעיה, לא השאלה מי יזם אותה, מי חפץ בה, מי בנה אותה, מי מחנך אליה ומי מקדש אותה. לכן הוא מציב פעם אחר פעם על אותו מישור את מי שמבקש להשמיד לבין מי שנאלץ להגן על חייו.
זו איננה מוסריות. זו התמוטטות מוסרית.
מדברים בלי סוף על שלום. אבל איזה שלום מציעים לישראל? שלום של הפוגה בין מתקפה למתקפה? שלום של אזעקות במינון נמוך? שלום שבו ילד ישראלי יישן מעט יותר טוב עד הסבב הבא? שלום שבו האויב שומר על כוונותיו, על נשקו, על תשתיותיו, על חלומו למחוק את ישראל, ורק מתבקש לדחות מעט את מועד הביצוע?
שלום כזה איננו שלום. זהו ניהול של איום.
וישראל לא קמה מחדש כדי « לנהל איום ».
היא קמה כדי שלא להיות עוד עם שמחכה למכה הבאה בלי זכות למנוע אותה.
לישראל אין הפריבילגיה של הפשטות מוסריות חלולות. מבחינתה, האיום איננו דיון תיאורטי. הוא איננו מאמר מערכת בלונדון, פריז או ניו יורק. הוא איננו סמינר על מוסר לחימה. הוא טיל, מנהרה, מחסן אמל »ח, אזעקה, ילד מבוהל, משפחה שקמה בלילה, שם חדש על מצבה. והוא גם זיכרון יהודי ארוך מאוד, כואב מאוד, מפוכח מאוד — הזיכרון של עם שלמד בדרך הקשה שכאשר מישהו מודיע שהוא רוצה להשמיד אותך, צריך להאמין לו.
ומכאן נגזרת מסקנה מוסרית שאסור לפחד ממנה: נטרולו של רוע פעיל איננו פשע. להפך. יש רגעים שבהם אי-נטרולו הוא הכשל המוסרי. חברה שממשיכה להסס מול אויב קטלני, בשם ניקיון כפיים מופשט, עלולה לגלות מאוחר מדי שהיא הקריבה את חיי אזרחיה על מזבח התדמית.
לא כל הבלגה היא מוסר.
לא כל ריסון הוא חוכמה.
ולא כל הפסקת אש היא הישג.
יש מצבים שבהם לא להכות חזק דיו, לא לפרק את האיום בזמן, לא לשבור את יכולת ההיזק כשהדבר מתאפשר, זו איננה מתינות. זו רשלנות היסטורית.
הבעיה היא שעבור חלק גדול מן העולם, ישראל רשאית לסבול — אבל לא להכריע. מותר לה לקבור את מתיה, אבל אסור לה להסיק מסקנות עד הסוף. מותר לה להגן על עצמה, כל עוד ההגנה הזאת לא באמת משנה את כללי המשחק. ברגע שישראל מפסיקה להיות קורבן נסבל והופכת לשחקן נחוש, היא מיד מואשמת בתקיפות יתר, בקשיחות, בחוסר פרופורציה.
זהו אחד השקרים הגדולים של זמננו: מצפים מן הקורבן לגלות טוהר מידות שאין דורשים מן התליין.
מן הישראלי דורשים איפוק אינסופי.
מן האויב דורשים כמעט תמיד רק ניסוח מעט יותר נעים של כוונותיו.
אבל ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה את המותרות האלה. לא משום שהיא « אוהבת כוח », אלא משום שהיא יודעת מה קורה לעם יהודי שאיננו מפעיל כוח כשהוא נדרש לכך. הריבונות הישראלית לא נולדה כדי לנהל אלגנטית את חוסר האונים היהודי. היא נולדה כדי לשים לו סוף.
כאן צריך לדייק: לנטרל אויב קטלני אין פירושו לאבד צלם אנוש. אין פירושו להעריץ כוח, להתמכר לאלימות או למחוק כל גבול מוסרי. להפך. דווקא משום שהחיים קדושים, יש לעיתים חובה להשתמש בכוח כדי להגן עליהם. לא מפני שהמלחמה יפה, אלא מפני שיש רגעים שבהם הימנעות ממנה מכשירה את הרצח הבא.
זהו ההבדל העמוק בין ישראל, כשהיא נאמנה לעצמה, לבין אויביה. אויביה מקדשים לא פעם את המוות, את השהידיות, את פולחן ההשמדה, את חינוך הדורות לשנאה. ישראל, גם כשהיא נאלצת להילחם, אינה סוגדת למוות. היא נלחמת מפני שהיא מבקשת להגן על החיים. הטרגדיה שלה איננה אהבת מלחמה, אלא ההכרח לשאת בה כדי שלא תופקר שוב אל מי שמייחלים למותה.
ולכן השאלה האמיתית איננה אם מלחמה היא דבר רצוי. איש שפוי איננו רוצה מלחמה. השאלה היא אחרת: האם לעם חופשי יש זכות למנוע מאויב מוצהר, חמוש, אידיאולוגי ומתמיד, להגשים את תוכניתו? התשובה חייבת להיות כן. לא בלחש. לא בהתנצלות. לא מתוך גמגום מוסרי.
כן – לישראל יש זכות לנטרל את מי שמבקש את חורבנה.
כן – יש לה זכות לשבור יכולת השמדה לפני שתבשיל.
כן – יש לה זכות לסרב לעולם שמעדיף אותה פגיעה, מהוססת ותלויה, על פני ישראל שמסוגלת להכריע.
כי בסופו של דבר, זה מה שמפריע לרבים כל כך: לא עצם המלחמה, אלא האפשרות שישראל תצא ממנה חזקה יותר, בטוחה יותר, ופחות תלויה ברחמיהם של אחרים. ישראל חלשה נוחה לעולם. ישראל החלטית מחייבת אותו לבחור. והעולם של היום שונא בחירה מוסרית ברורה. הוא מעדיף עמימות, איזונים מזויפים, שיח ריק על « שני הצדדים », והפסקות אש שמצילות בעיקר את כבודם של מי שהציתו את האש.
אבל האמת פשוטה הרבה יותר מכל המלל הזה: אי אפשר לעצור רצון השמדה באמצעות גינויים. אי אפשר לפרק פנאטיות באמצעות ניסוחים דיפלומטיים. אי אפשר לבנות שלום על כך שהאויב עדיין עומד, עדיין מתחמש, עדיין מטיף, ועדיין מחכה להזדמנות הבאה.
לכן די להטפות.
די להפסקות אש שקריות.
די למוסר הכפול שמבקש מישראל לעצור לפני שהסכנה נעצרת.
כאשר אויב מצהיר שהוא מבקש את מותך, נטרולו איננו קיצוניות.
זהו המינימום של אחריות לאומית.
זהו המינימום של ריבונות.
וזהו, בסופו של דבר, גם המינימום של מוסר.
רוני אקריש סופר, מסאי, הוגה דעות ומרצה בישראל מייסד האוניברסיטה העממית החינמית ירושלים ואשדוד.
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות