אהבתי את » אמנות האהבה » מאת אריך פרום מפני שהוא מחזיר את האהבה למקומה הנכון: לא שכרון, לא « מזל » שמתרחש במקרה, אלא יכולת אנושית שיש לטפח. לא די לחוש. לא די להתלהב. אהבה היא אמנות, וכל אמנות דורשת לימוד: נוכחות, קשב, משמעת של הלב, אחריות שקטה. נס, כשהוא בא, אינו יודע להחזיק מעמד. מה שמחזיק מעמד הוא הטיפול, הדאגה, השמירה.
אני חושב על סצנה פשוטה כל כך, עד שהיא נעשית כמעט קדושה: שני בני אדם יושבים זה מול זה בבית קפה. בלי מסך. בלי מוצא. בלי הסחות דעת שמרככות את הממשי. רק הזמן, כאילו האט, והאוויר שביניהם, אוויר עדין שבו הכול יכול להיוולד, ובו הכול יכול גם להיסדק. בתוך העירום הזה, המבט מקבל כובד ששכחנו שיש לו. מבט אינו מצלמה: הוא לא גונב, הוא מכיר. הוא לא לוכד תמונה, הוא מקבל קיום. ומתוך האישון, מנסים להתקרב אל עומקי האחר: לא כדי להחזיק בו, אלא כדי להבין; לא כדי לכבוש, אלא כדי לכבד.
כי לכל אדם יש בתוכו מסדרונות בלי חלונות. זיכרונות שאין להם סיפור. שמחות שלא היה להן עד. פחדים עתיקים שמתעוררים ממילה אחת. אנחנו קוראים לזה « אופי », כאילו מילה אחת מספיקה. אבל לפעמים זה רק הילדות שממשיכה, עם ההגנות שלה, עם החוסרים שלה, עם רפלקסים של הישרדות. לאהוב, פירושו לקבל את העובדה שאדם אינו עלילה פשוטה. להסכים לא להבין הכול, ולא להפוך את ה »לא הכול » הזה להאשמה. ה »לא הכול » הזה הוא גם כבודו של האחר: חלקו הבלתי נפרץ, עומקו, סודו.
ואז מגיעה המילה. ואיתה הסיכון. מילה יכולה להיות גשר או סכין, מנורה או שרֵפה. היא יודעת מתי היא משקרת. היא יודעת מתי היא משחקת. היא יודעת מתי היא מכה בשם « האמת ». ובכל זאת, בלעדיה שום דבר לא נבנה: אהבה זקוקה ללשון כדי להחזיק מעמד, כפי שבית זקוק ליסודות. הבעיה היא שלעתים אנחנו מדברים מהר מדי, חזק מדי, רע מדי. אנחנו מבלבלים בין כנות לבין אכזריות. אנחנו מכנים « ישירות » את מה שאינו אלא עייפות, חוסר סבלנות, וגאווה פצועה.
לכן לאהוב פירושו ללמוד שפה חדשה: שפה שאינה הופכת את האחר לנאשם, שפה שאינה משפילה, שפה שמעזה לומר פגיעוּת במקום להפוך אותה להתקפה. לומר: « אני מפחד », במקום לומר: « אתה חונק אותי ». לומר: « אני צריך », במקום לומר: « אתה אף פעם לא… ». לומר: « אני שברירי », במקום לומר: « אתה אשם ». יש כאן דקדוק פנימי, הטיה קשה ויפה של הלב: אני, אתה, אנחנו. שלושה כינויים כמו שלוש יבשות. ואנחנו מתפלאים שהמעבר מסוכן: בין ה »אני » ל »אנחנו » יש מדבר; בין ה »אתה » ל »אנחנו » יש חורבות. ובכל זאת האהבה, כשהיא אמת, מסכימה ללכת שם. היא אינה דורשת שהכול יהיה קל. היא מסכימה לזמן הארוך, הזמן שהופך דחף לקשב, תשוקה לנאמנות, חלום לטוב לב מוחשי.
כי עמוק בפנים כולם רוצים לאהוב. כולם רוצים להיות נאהבים. גם מי שנסגר, גם מי שמלעיג, גם מי שפוגע לפני שיפגעו בו. אנחנו רוצים את מגעו של האחר, לא רק על העור, אלא על הנפש: המגע הבלתי נראה שאומר « אתה יכול לנשום », « מותר לך להיות », « אינך חייב לשחק תפקיד כדי להיות ראוי ». אנחנו רוצים חום שאינו מבקש קבלות. אנחנו רוצים להיבחר, בלי להיות כל הזמן תחת חקירה.
ובכל זאת יש כל כך הרבה קרעים. כל כך הרבה גירושים, כמו ספינות טרופות. כל כך הרבה בתים שבהם חיים זה לצד זה כמו שני גולים. כל כך הרבה זוגות שהופכים למשרד: מנהלים, מחלקים, מחשבים, מתכננים, ושוכחים להסתכל. האהבה, לעיתים, אינה מתה מדרמה אחת גדולה. היא מתה מהיעדר שירה. היא מתה מחוסר טיפול. היא מתה מאכזריות קטנות וחוזרות: אירוניה, אנחה, בוז, אדישות. היא מתה כשמפסיקים להגן על מה שטוענים שאוהבים.
למה זה נשבר, אם התשוקה משותפת? אולי מפני שאנחנו מבלבלים אהבה עם התמזגות. אנחנו רוצים להיות « אחד » מהר מדי. אנחנו רוצים שהאחר ירפא הכול: שישלים, שיאשר, שיתקן, שירגיע. אנחנו מטילים עליו משימה בלתי אפשרית: להיות השמיים הקבועים שלנו. וכשהאחר חוזר אל האדמה, כשהוא שוב אנושי, מוגבל, חרד, מגושם, אנחנו זועקים « בגידה ». אנחנו מאשימים את האהבה, כשבעצם הציפייה שלנו הייתה עריצות. רצינו אלוהות ביתית; פגשנו אדם חי.
אבל אהבה אינה העלמת השוני: היא לימוד השוני. ללכת יחד בלי להימס. לנשום יחד בלי להתבלבל. לגעת בלי לבטל. ה »אנחנו » אינו מחק. אינו היעלמות. אינו בליעה. ה »אנחנו » הוא יצירה. וכל יצירה דורשת אומץ: האומץ לדבר בלי להשפיל, האומץ להקשיב בלי להכין כתב הגנה, האומץ לבקש סליחה בלי לסחור, האומץ לתקן במקום לנצח. כי יש מאבקים באהבה, כן, אבל המטרה אינה לנצח. המטרה היא להישאר באותו הצד.
ויש גם שתיקות, וגם להן אמת. יש שתיקות שהן תהום: הן מענישות. ויש שתיקות שהן עריסה: הן מרגיעות. לאהוב פירושו ללמוד את הניואנס הזה, ללמוד את הקצב: מתי לדבר, מתי לשתוק, מתי להחזיק, ומתי לשחרר את הגאווה. להבין שהפגיעוּת אינה אשמה, ושבקשת אהבה אינה פשע.
ואז יש השירה, לא כקישוט, אלא כנשימה. שירה איננה המופע הגדול. היא המיותר ההכרחי. יד על הכתף בלי הסבר. חיוך שאומר « אני רואה אותך ». משפט עדין באמצע יום קשה. הודעה שאינה דורשת דבר. הליכה איטית. צחוק שחוזר. השירה היא החמצן של הזוג. בלעדיה האהבה נעשית רצינית, ואז כבדה, ואז חשבונאית. היא נעשית חוזה. וחוזה לא מחמם איש.
בסופו של דבר, לאהוב הוא לכבד סוד: לא לצמצם את האחר לתפקידו, לא לסכם אותו בפגם שלו, לא לכלוא אותו ביום הגרוע ביותר שלו. להבין שהאחר אינו שייך לי, שחירותו היא תנאי ה »אנחנו » עצמו, ושאהבה אינה זכות, היא חסד שמטפחים. לאהוב הוא גם לדעת: לא למיין, אלא ללמוד את האופן הייחודי שבו האחר סובל, מקווה, מתגונן, נותן. והידיעה הזו, אינה נגמרת לעולם.
אנחנו רוצים להפוך את ה »אני » ואת ה »אתה » ל »אנחנו ». אבל לא « אנחנו » שחונק, « אנחנו » שפותח. בית פנימי, שיש בו מקום, אוויר, וחלון.
ואם האהבה אינה האש ששורפת, אלא היד שמגִנה על הלהבה? ואם האהבה אינה « למצוא », אלא « לבחור », שוב, כשהיום כבד, כשהמילים חסרות, כשהגאווה מבקשת למלוך? אז חוזרים אל האחר כמו שחוזרים אל מקור מים: כדי ללמוד את ה »אנחנו » בלי לבגוד ב »אני », ובלי לחנוק את ה »אתה ».