המקוננות ההומניסטיות נעשו למקהלת האבל של זמננו, הן תופסות את הבמה בכל מקום, בעיתונים, באוניברסיטאות, באולפני הטלוויזיה, כאילו ייעודן העליון הוא להזכיר ללא הרף את הכאב האנושי, לטפח את זיכרון פצעי העולם, ולהפוך את המציאות למסע קינות אינסופי. נדמה להן שהן מעניקות קול לקורבנות, אך למעשה הן מאריכות את מצבם והופכות אותו להצגה תקשורתית. האנושות, במקום להתייצב מול כבודה, מוקטנת לרגש גולמי, לקינה החוזרת על עצמה, לזעקה טקסית של צדק מדומה. הן מזכירות את אותן מקוננות קדומות ששכרו כדי להגביר את טקסי האבל: מקצוע של דמעות, רטוריקה של בכי, שנועדה להרשים את הקהל יותר מאשר לנחם.
בעולם רווי דימויים, תוכניות וסיסמאות, המקוננות ההומניסטיות מניפות את הסבל כדגל. הן אינן מבקשות להבין או לשפוט; הן דורשות חלוקת רגש קולקטיבית, כאילו די בבכי משותף כדי להשיב את העולם למוטב. אך חמלה שהופכת לפוזה היא בגידה. שהרי בכי איננו מציל חיים, וחמלה איננה מגינה על חפים מפשע. הרוע תובע יותר מדמעות: הוא דורש הבחנה, אומץ, פעולה. אלבר קאמי הבין זאת כשכתב שהאדם המורד איננו מסכים לרצח: הוא קם, פועל, מסרב לגורל. רחוק מזה ככל האפשר ההומניזם הקורבני של ימינו, אשר מגיע עד כדי גינוי המתנגדים עצמם בשם הקורבנות.
כך מתהפכת ומתעוותת ההיסטוריה מצהירים על תמיכה במדוכאים, אך עוצמים עין מול עריצותו של מי שמכריז על עצמו כקורבן. מוקיעים את אלימותם של המגינים על חייהם, אך מוחלים על הברבריות של מי שחפץ במוות. ישראל חווה זאת מדי יום: בעיני המקוננות ההומניסטיות, מאבקה לשרוד מתפרש כתוקפנות, בעוד אויביה, הנושאים בגלוי תוכנית השמדה, מתקדשים כקדושים מעונים. ההומניזם בן-זמננו לא שכח כיצד לבכות, אך שכח כיצד לשפוט, הדמעה החליפה את השיפוט, הרגש גבר על המחשבה.
ובכל זאת, אחרים לפנינו פגשו ברוע ונאבקו בו, ובדרך אחרת לגמרי. הם ידעו שהאנושות לא תיגאל בקינות אלא בנאמנות לצדק ובמעשה אמיץ. אלברט קאמי, בהאדם המורד, סירב להכיר בכך שההיסטוריה יכולה להצדיק רצח. ההתמרדות שלו לא הייתה התפרצות עיוורת, אלא נאמנות לאדם מול כל עריצות, אמירת « לא » לרוע מבלי לשכפל אותו. קולו נותר קול הסירוב הצלול: לא מצילים את האדם בבכי אלא בסירוב להכיר ברוע כהכרח.
ולדימיר ז’נקלביץ’, עד לזוועות הנאציזם, היה בלתי מתפשר. הוא דיבר על הבלתי-ניתן להתיישנות, וטען כי יש פשעים, ובראשם השואה, שאין להם מחילה לעולם. ההומניזם שלו לא היה רגש עדין אלא דרישה לאמת ולצדק. חמלה, בעיניו, איננה יכולה להפוך לרפיון; עליה להיות מלווה בשיפוט מוסרי חד וברור. להילחם ברוע פירושו לסרב לחנינה של הזיכרון, לדחות את המחילה הקלה ההופכת צדק לשכחה ואת הקורבנות לאביזר פיוס לבורגנים.
חנה ארנדט, בניתוחיה על « הבנאליות של הרוע », הראתה כי אין זה תמיד מפלצות ענקיות הפועלות, אלא לעיתים קרובות ציות עיוור, ויתור על המחשבה, שגרה אדמיניסטרטיבית. היא גילתה רוע אפור, יומיומי, כביכול בנאלי אך הרסני. היא קראה לכל אחד לחשוב, לשפוט, להתנגד לנוחות של ההתאמה. תובנתה מכרעת: המאבק ברוע איננו מתנהל בדמעות או בסיסמאות אלא באמצעות הפעלת המחשבה הביקורתית והשיפוט המוסרי.
עמנואל לוינס, ששרד את המלחמה, העמיד את האחריות כלפי הזולת בלב הפילוסופיה. אך לא הייתה זו קריאה להיכנע לכל טענה. הוא ידע שהאתיקה דורשת הבחנה קפדנית. פני האחר מחייבים, אך אינם מצדיקים את האלימות השוללת אנושיות. להילחם ברוע, בעיני לוינס, פירושו להשיב לאדם בכל מצב, אך גם לסרב לטעות באויב. האחריות איננה יכולה להצדיק רצח ולא לקדש את המחריבים, היא נאמנות לכבוד, לא כניעה למניפולציה קורבנית.
ולפניהם כבר הייתה התנ״ך, שלימד כי אין להסתפק בבכי על הרוע אלא יש להתמודד מולו. הוא מספר על אנשים ונשים שקמו נגד העוול: משה מול פרעה, המסרב לראות בעבדות גורל; הנביאים המוכיחים מלכים שופטים בשוחד; איוב המעלה את שאלת הסבל. כולם ידעו שהרוע איננו גזירת שתיקה אלא אתגר. « ובחרת בחיים », אומר ספר דברים: בחירה זו מחייבת להילחם במה שמכלה, להתנגד לעוול, לעמוד לצד כבוד האדם. היהדות המקראית לא הסתפקה בדמעות; היא עשתה את הצדק והנאמנות לטוב לתביעה שאין להתעלם ממנה.
כל ההוגים והדמויות הללו, בין אם נביאים ובין אם פילוסופים, חלקו עמדה אחת: סירוב להפוך את הסבל להצגה. הם גינו את המקוננות ואת האדישים, את אלה המתענגים על הפאתוס במקום להתמודד עם האמת. הם הראו שכבוד האדם איננו מצוי בדמעותיו אלא ביכולתו לומר « לא », להבחין, לפעול. הם נלחמו ברוע לא בבכי אלא במחשבה, במעשה, בצדק, בנאמנות לאנושי.
זו הסיבה שהמקוננות ההומניסטיות של ימינו משלות אותנו. נדמה להן שהן מצילות את האדם בהקפתו בדמעות, אך הן כולאות אותו בקורבניות נצחית. הן מבלבלות בין אנושיות להומניטריות, בין דאגה לאחר לבין שכרון ההתפעלות מעצמן. הן מרדימות את המצפון ברעש הקינות, בעוד האתגר האמיתי הוא לעמוד זקוף, להבחין בצדק, לשאת באחריות לטרגי. האנושות לא תיגאל על ידי דמעות אלא על ידי אומץ צלול להתייצב מול הרוע ולהגן על החיים.
זהו הנתיב שמורים לנו אלה שסירבו לרוע גם בלב ניצחונו המדומה: קאמי במרד המאופק, ז’נקלביץ’ בקפדנות המוסרית, ארנדט בצלילות האינטלקטואלית, לוינס בדרישת האחריות, ולפניהם המקרא בקריאתו הנבואית לבחור בחיים. אותם יש לשמוע אם איננו רוצים שההומניזם יהפוך לרטוריקה של דמעות. כי הומניזם מקונן איננו עוד הומניזם: הוא ויתור. האנושיות האמיתית, להפך, דורשת צלילות, אומץ, נאמנות לצדק. היא תובעת בני אדם עומדים, לא מקוננות מקצועיות. היא קוראת להתנגדות, לא לקינה. היא מצפה מאיתנו לא לדמעות, אלא למעשים.
אותם לוחמים, אם היו פילוסופים, נביאים או עדי ההיסטוריה, היה להם מכנה משותף אחד: תודעה מלומדת, ביקורתית ומפוכחת. מאבקם ברוע לא נבע מן האינסטינקט בלבד ולא מן הזעם הגולמי, אלא מתוך מחשבה מעמיקה, הבחנה תובענית, ויכולת להתעלות מעל הרגש המיידי כדי להגיע אל השיפוט. במילים אחרות, מה שמאחד את הלוחמים ברוע הוא הצלילות של התודעה: תבונה המסרבת לשקוע בהתרפקות על הדמעות, ובוחרת לחשוב כדי לפעול.