יש פרשות שבהן התורה חדלה מ »לספר » ומתחילה לפרק עולם עד העצם. פרשת וָאֵרָא היא מן הפרשות הללו. היא אינה עוד תחנה בדרך ליציאת מצרים; היא מהלך פילוסופי: הריסה של אשליה עתיקה, זו שמאמינה שהמציאות שייכת לחזקים, שהטבע הוא רכוש האימפריה, ושאדם אינו אלא חומר גלם שנועד לשרת. וָאֵרָא קובעת את ההפך, בלי נחמות מתוקות: יש אמת שאינה תלויה בכוח, ויש חירות שאינה סיסמה אלא סדר הוויה חדש.
הכול מתחיל במשפט שנשמע דתי, אך מסתיר מפנה מטאפיזי: « וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם… בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה׳ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. » אין זו לקסיקון של שמות, אלא שינוי משטר. אצל האבות האלוהי מופיע כהבטחה: סבלנות, עתיד, נאמנות לכיוון. אצל משה האלוהי נכנס אל ההיסטוריה כיעילות ממשית: הוא לא רק מבטיח, הוא עוקר, קורע, מוציא. ההתגלות אינה צמרמורת דתית; היא אירוע שמארגן מחדש את המציאות.
הרמב״ם מסייע להימנע מן הגסות הרוחנית: האל אינו גוף ואינו פסל, וכל האנשה היא נסיגה. אך דווקא משום כך, האלילות המרכזית של וָאֵרָא אינה פסל, אלא מערכת. מצרים אינה רק תפאורה עתיקה; היא אב־טיפוס של תיאולוגיה פוליטית שבה המדינה תופסת את עצמה כעיקרון העולם. פרעה אינו רק עריץ; הוא מטאפיזיקה של שליטה. « מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ? » אינו משפט של בורות, אלא אקסיומה: אין אמת מעל המערכת, אין משפט מעל העוצמה. זו ההגדרה היבשה ביותר של האלילות המודרנית: לא לעבוד עגל זהב, אלא לעבוד את הסדר כפי שהוא, מפני שהוא משרת את השולטים.
לכן התורה פורשת את פעלי הגאולה כדקדוק של חירות. רגילים לצטט: « וְהוֹצֵאתִי… וְהִצַּלְתִּי… וְגָאַלְתִּי… וְלָקַחְתִּי. » הסדרה הזו יפה; היא מתנגנת היטב; קל « להריח » בה רוחניות. היא מאפשרת גבורה מילולית: שחרור בלי חשבונות, התעלות בלי אבק. אך התורה מוסיפה מיד פועל חמישי, מכריע, שלעתים קרובות « נשכח »: « וְהֵבֵאתִי », « והבאתי אתכם אל הארץ » ואחריו « וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה. » והפועל הזה משנה הכול. ארבעת הראשונים מתארים יציאה. החמישי כופה יעד. וכל יעד מחייב.
בלי « והבאתי » החירות נשארת שלילית: להשתחרר מ עם « והבאתי » היא נעשית חיובית: לבנות עבור… לצאת ממצרים פירושו לשבור את מנגנון הדיכוי; להיכנס לארץ פירושו להעמיד את החירות למבחן המציאות. כי הארץ איננה תפאורה מקראית; היא ניסיון. היא כופה כלכלה, צדק חברתי, שלטון, גבול, גר, מלחמה ושלום, כלומר: המוחלט במגע עם היחסי. היא אוסרת « קדושה של נייר », אתיקה בלי ידיים, רוחניות שמגוננת על עצמה מן העולם כמו פורצלן שמעולם לא משתמשים בו.
וכאן מתגלה פתולוגיה נפוצה, שמבלבלים אותה לעיתים קרובות עם אמונה: יראת שמים שהפכה ליתד. » יראה » במובן החולני: לא יראה חיה, נעה, מוטרדת מאחריות, אלא יתד, ציר קפוא התקוע בתוך צדקתו, בלתי נייד, משוכנע שהנוקשות שלו היא גובה. יראה כזו אוהבת גלות פנימית. היא מעדיפה יציאת מצרים נצחית: יציאה בלי כניסה, קדושה תלושה מן האדמה שאינה מתלכלכת לעולם בהיסטוריה. היא אינה רוצה « והבאתי », מפני ש »והבאתי » חושף אותה: צריך לבנות, צריך לתרגם קדושה למוסדות, צדק להכרעות, אתיקה לאילוצים שאוחזים בידיים. צריך להסכים שהחיים האמיתיים אינם מריחים קטורת, אלא זיעת אחריות.
לכן השכחת « והבאתי » אינה רק השמטה; היא בחירה. זו אמנות להישאר « טהור » באמצעות היעדרות. מכריזים על קרבה לאל דווקא משום שמתרחקים מן מה שהתורה קוראת לו ניסיון: הארץ, המציאות, הריבונות, המשא. מחליפים ברית בפוזה, ייעוד באנכיות קפואה. כבר לא מפסלים אלילים, מפסלים את עצמנו לפסל. וקוראים לזה « יראה ». התורה קוראת לזה אחרת: בריחה.
הבריחה הזו מובנת: « והבאתי » כבד. הוא שולל מן הדת את האליבי החביב עליה, האליבי של אי אחריות נשגבה. הוא נועל את דלת מוסר ההתחמקות: « אני טהור כי איני נוגע במדיני », « אני רוחני כי איני צריך לנהל את הטרגי. » אך וָאֵרָא אומרת ההפך: החירות נבחנת בארץ, במשך, בירושה. « ונתתי אותה לכם מורשה » פירושו: החירות אינה שלל, היא משא שמועבר, ירושה אינה הנאה; היא חובה.
המאבק של וָאֵרָא, אם כן, אינו רק נגד העבדות; הוא נגד אלילות המציאות. זה עומק המכות. מקטינים אותן ל »עונשים », וכך מפספסים. המכות הן ביקורת על עולם אימפריאלי: הן מרסקות את האמונה שהסדר הוא רכוש המדינה. הדם אומר: החיים אינם שלך. פלישת החי אומרת: השליטה שלך היא בדיון. השחין אומר: אפילו הבשר לא מתקפל בפני התעמולה שלך. הברד והארבה אומרים: הטבע אינו עובד אצלך. והחושך, הפילוסופי ביותר, אומר: מערכת יכולה לאבד את אור הפנים שלה כשהיא ננעלת בתוך יהירות.
ובתוך כל זה התורה מתארת תופעה מודרנית לפני זמנה: הכבדת הלב. פרעה אינו מובס מחוסר ראיות; הוא מתקשה למרות הראיות. הטקסט אומר דבר נורא: האדם לא תמיד טועה; לפעמים הוא מסרב לראות. כי לא האמת על הפרק, אלא זהות של שליטה. הלב נעשה מבצר. הכוח ניזון מן הסתגרותו.
והתורה, באותו מהלך, מגנה על האדם. היא מציינת: « וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. » הפסוק הזה מרסק מוסר של סלון. הוא אומר: הדיכוי אינו פוגע רק בגוף; הוא מצמצם את הנשימה הפנימית. « קוצר רוח » הוא סגירה של העתיד. העבד אינו רק חסר מידע, הוא חסר אוויר. לכן החירות היא גם התרחבות התודעה: האפשרות לנשום זמן.
כאן שפינוזה נעשה, באורח פרדוקסלי, מועיל. רגילים להעמידו נגד התורה בשם ביקורת הנסים. אך אם קוראים את וָאֵרָא ברצינות, רואים שה »נס » אינו שבירת חוק טבע קפריזית; הוא התמוטטות של מיתולוגיה פוליטית. המכות אינן אומרות: « הרציונליות הושפלה. » הן אומרות: « הטבע אינו בר סיפוח. » הנס, במובנו העמוק, הוא נפילת היומרה האימפריאלית להחזיק בבעלות על המציאות.
מניטו ניסח זאת בדרכו: מצרים היא אב־טיפוס של תרבות סדר בלי מוסר, יציבות שמושגת במחיקת האדם. לצאת ממצרים אינו רק לעזוב מקום; זה לצאת מעולם שמחליף את האל במנגנון. אבל להיכנס לארץ, « והבאתי », פירושו לקבל את הייעוד התובעני ביותר: לבנות ריבונות שמכירה מעליה באמת ובמשפט.
ומשום כך וָאֵרָא אינה מדברת רק על העבר. היא מדברת על כל תקופה שבה מבלבלים כוח עם אמת, יעילות עם צדק, סדר עם משמעות. פרעה אינו רק « שם ». פרעה הוא פיתוי: ריבונות בלי אמת, מדינה שחושבת שהיא עיקרון העולם, מערכת שהופכת את האדם לנתון. מול זה משה אינו גיבור מיתולוגי; הוא קול שמזכיר גבול, תביעה, אחריות.
בסופו של דבר, החירות המקראית אינה מסתכמת ביציאה. היא דורשת כניסה. היא לא מסתפקת בשבירה; היא חייבת ייסוד. היא לא מסתיימת בשיכרון הפרידה; היא נבחנת במשך, בארץ, בירושה. זה מה ש »היראים יתדות », היתדות שנעשו עץ, שוכחים מתוך נוחות, פחד, או יהירות דתית. הם מעדיפים קדושה בלי היסטוריה, טוהר בלי משא, דיבור בלי בנייה. אבל וָאֵרָא מתעקשת: והבאתי, אני אביא. עד הסוף. עד האחריות. עד הארץ.
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות