המתים מצטברים. בתי הכלא מתמלאים. גופות נעלמות בתוך הלילה המנהלי של משטר שיודע לעשות שתי פעולות טוב יותר מכל דבר אחר: לטבוח ולהתכחש. והמערב « מגיב » כפי שאדם מפהק: הצהרה, ישיבה, זעם על נייר. צריך לומר זאת בלי עקיפות: הפסיביות הזאת איננה רק חולשה דיפלומטית; היא תבוסה מוסרית.
כי התקופה שלנו בוגדת תחילה דרך בחירותיה. אין לה מחסור ברגש: היא מחלקת אותו. אין לה מחסור בסיסמאות: היא שומרת אותן למקרים נבחרים. אין לה מחסור בהמונים: היא בוחרת להם יעד. והנה השאלה הבוערת: היכן כל אלה שקמו אתמול בהמוניהם, אקדמיות, אוניברסיטאות, עיתונות, עולם התרבות, כדי להפוך « מטרה » לדת תקשורתית, לעיתים עד כדי עיוורון? היכן הם כאשר עם שלם באיראן מתקומם נגד אחת העריציות התיאוקרטיות העתיקות והעקשניות של זמננו? היכן הם כאשר נשים משלמות בחירותן, ולעיתים בחייהן, את עצם הסירוב לביות הגוף והנפש?
יענו לי הנחשלים: « זה מורכב. » אבל המורכבות היא לא פעם אליבי של פחדנים. צלילות, לעומת זאת, יודעת להבחין: להבחין בין מצוקת העם לבין האידיאולוגיה שחוטפת אותו כבני ערובה; להבחין בין סבל אזרחים לבין הפרויקט הטוטליטרי שמאריך אותו; להבחין בין הומניטרי לבין פוליטי. ובעיקר, היא יודעת לקרוא בשם למה שרבים מסרבים לקרוא בשם.
כי החוט האדום נמצא מולנו, כבד, עיקש, מדמם: אנו מסתובבים סביב אותו אובייקט אידיאולוגי יחיד, שמחליף דגל אך שומר על אותה דקדוקיות: האסלאמיזם. לא האסלאם כאמונה, לא האסלאם כציוויליזציה, לא האסלאם כפי שהוא נחיה על ידי מיליוני נשים וגברים המחפשים את אלוהים או מוסר, אלא האסלאמיזם כדת שהפכה לשלטון; כהקדשת האלימות; כפוליטיקה של המוחלט.
מן ה־7 באוקטובר, כאשר רוצחים טבחו תוך קריאות « אללה אכבר », אל המיליציות המתהדרות במילה « התנגדות » ובפועל פועלות כמשטרת פחד; מהרשתות הג’יהאדיסטיות הממוזערות גלובלית ועד שלוחות אזוריות; ועד התיאוקרטיה האיראנית עצמה, מדובר באותה מטריצה: האמונה שאלוהים מצווה על הארץ בברזל; שהאויב מותר להשמדה בשם הקודש; שהאדם נולד לציית; שהאישה חייבת להיות כפופה; שלחיי אדם יש ערך רק בתוך המחנה. זו אידיאולוגיה טוטאלית, יומרה למשטר מצפונות, גופים, דיבור, היסטוריה, ולכן היא ראויה לשם שאנו נותנים למחלות הפוליטיות הקיצוניות: טוטליטריות.
והנה השערורייה המערבית: חלק מן האליטות שלנו מסרב לתקוף את לב הבעיה, משום שלב זה מערער את הבריתות שלהן, את הנרטיבים שלהן, את פחדיהן. מוכנים לגנות « אלימות » באופן כללי, כאילו גינו גשם. אבל רועדים למחשבה לגנות את הדוקטרינה שמארגנת את האלימות. מעדיפים לדבר על « הסכסוך », על « מתחים », על « קיצוניים », על « רדיקליות סימטריות », כאילו הכול שקול, כאילו האידיאולוגיה הטוטליטרית אינה אלא צבע אחד בין רבים על לוח הצבעים של העולם. השפה נעשית חומר הרדמה: היא כבר לא מתאר, היא מרדימה.
כאן פועל המנגנון הסוציולוגי המרכזי של התקופה: הזעם הסלקטיבי. הוא פועל ככלכלה. יש לו מטבעות (תמונות ויראליות), שווקים (הרשתות), מוסדות (קמפוסים, מערכות עיתונים, פסטיבלים), ודוגמות: נרטיב מדף שבו המערב אשם תמיד, והאנטי מערבי נחשב חף מפשע כברירת מחדל, גם כשהוא מוחץ את עמו שלו, גם כשהוא הורג מוסלמים, גם כשהוא תולה מתנגדים, גם כשהוא הופך דת למשטרה.
העם האיראני הוא הדוגמה המושלמת למה שהאידיאולוגיה המערבית אינה יודעת לעכל. כי איראן הופכת את התסריט העצל: כאן התליין איננו המערב. כאן התליין הוא תיאוקרטיה מקומית, אסלאמיסטית, חמושה, מושרשת במכונת תעמולה ופיקוח. לתמוך באיראנים פירושו להיאלץ לומר: כן, קיימת דיכוי רדיקלי שנולד מפרויקט דתי־פוליטי; כן, חירות יכולה להירמס בשם אלוהים; כן, האסלאמיזם הוא אויב האמנציפציה, גם עבור מוסלמים. ורבים אינם רוצים לשמוע זאת, מפני שזה שובר את מנגנון « אשמת היחיד » שלהם.
הוסיפו לזה את הגיאופוליטיקה: גרעין, טילים, שלוחות, בני ערובה, סחטנות, צירי השפעה. כל אלה מייצרים זהירות מדינתית, לעיתים מובנת, לעיתים מבישה. אך כאשר הזהירות נעשית תירוץ לאי מעשה, היא מתגלגלת לשותפות. ריאליזם איננו התפטרות: הוא אמנות הראייה הצלולה כדי לפעול ביעילות. ומה אנו רואים? מנהיגים המדברים על ערכים כפי שמקריאים חוברת, בזמן שהמציאות דורשת הכרעות.
ההכרעות קיימות. הן אינן פנטזיות. שמן: סנקציות ממוקדות נגד האחראים; הקפאת נכסים; הגבלות ויזה; מעקב אחר מעגלי מימון; גירוש סוכני השפעה; תמיכה מסיבית במנגנוני חקירה בינלאומיים; הגנת פליטים; מלגות ומקלט לסטודנטים ולחוקרים מאוימים; תמיכה בתקשורת פרסית עצמאית ובחירות המידע. זה עולה כסף, כן. זה מכעיס, כן. אבל זה המחיר המינימלי של קוהרנטיות.
לכן צריך לדרוש דוקטרינה פשוטה, לא לירית, אלא אופרטיבית: אפס מקלט, אפס חסינות. לא מלחמת מילים. לא נקמת המון. לא אלימות מחקה. אלא נטרול ממשי, שיטתי, לגיטימי, המבוסס על כוח ציבורי ועל שלטון החוק: לזהות, לבודד, לעצור, לשפוט. נטרול פירושו: לעלות בשרשראות הפיקוד; לפרק רשתות; לקטוע זרמי כסף; לסגור חזיתות « מכובדות » שמלבינות פשע; לתעד, לחקור, לבסס אחריות; להכין משפטים; להבהיר לפושעים שהחסינות איננה זכות אלוהית. ובעיקר, להגן על המתנגדים: מתנגדי משטר, עיתונאים, נשים מאוימות, סטודנטים, גולים; לתת להם במה, מלגות, מקלטים, אמצעים לדבר. להפסיק לדרוש מהם גבורה בבדידות.
צריך גם להשיב דרישה פילוסופית יסודית: לשפוט. לשפוט איננו לשנוא. לשפוט איננו לערבב. לשפוט פירושו להבחין. וההבחנה המרכזית היא זו: האסלאמיזם איננו « עודף אמונה »; הוא פוליטיקה של שליטה. הוא משתמש בקודש כדי להכשיר כוח. הוא הופך חברה לבית מלאכה של פחד. הוא חולם על אדם חדש: מציית. הוא חולם על אישה בלתי נראית: ממושמעת. הוא חולם על עם כנוע: מנוהל בטרור.
אז כן: צריך לצעוק. אבל צריך לצעוק נכון. לצעוק נגד היררכיית המתים. נגד הרעיון התועבתי שיש סבל « ראוי יותר » מסבל אחר. נגד יהירות נשיאינו, המסוגלים לכיול מוסרי מושלם כאשר מדובר בנאום נוח, ודלים כל כך באומץ כאשר צריך להתעמת עם אויבה, הדוקטרינה של החירות. צריך לצעוק נגד קומדיית ההומניטריות של האליטות שלנו, שבוכות כשזה משרת תדמית, ושותקות כשזה דורש מחיר ממשי.
מה שאנו חייבים לעם האיראני איננו חמלה של סלון. זו סולידריות תובענית: לדרוש מממשלות צעדים קונקרטיים; לדרוש מן האוניברסיטאות לפתוח טריבונות לדיסידנטים איראנים; לדרוש מן התקשורת לתת שמות למתים ופנים לחיים; לדרוש שיפסיקו להתייחס לחירות כאל מותרות מערביים, כאשר היא שאיפה אנושית יסודית.
כי בסופו של דבר השאלה איננה « איראן » בלבד. השאלה היא: למה נהפכנו? ציוויליזציה שיודעת לפרש הכול אך אינה יודעת עוד לתמוך. ציוויליזציה המטיפה ללא הבחנה ושותקת בשיטה. ציוויליזציה שהחליפה אומץ בתקשורת.
אלו שאוהבים להפגין: הפגינו למען האיראנים.
אלו שאוהבים לכתוב: כתבו למען האיראנים.
אלו שאוהבים ללמד: למדו את ההבדל בין קורבן לתליין, בין עם לסוהריו, בין אמונה לאידיאולוגיה טוטליטרית.
כי אם לא נדע עוד לקרוא בשם לאויב החירות, נהפוך לחברה שבה הבושה אינה תקלה, אלא שיטה.
© 2026 Rony Akrich — Tous droits réservés / All rights reserved