בישראל יש סצנה שכולנו מכירים, גם אם אנחנו מעדיפים לא להביט בה יותר מדי זמן. אדם חוזר. לפעמים אישה. הוא נכנס הביתה, מניח את התיק, חולץ נעליים, מחייך “כמו שצריך”, מחבק מהר, אומר “הכול בסדר”, וכבר בתוך המבט משהו נשמט: היעדר קל, עייפות שאינה של לילה רע, דריכות שאינה מצב־רוח. זה לא רק “חזרה”. זה מעבר בין שני עולמות. ואת המעבר הזה אנחנו נוהגים לטפל בו כאילו הוא פורמליות.
אנחנו חושבים שאנחנו תומכים בחיילים שלנו כשאנחנו מדברים על גבורה. אנחנו חושבים שאנחנו סולידריים כשאנחנו מניפים דגל, כותבים פוסט, מבשלים סיר, שולחים הודעה. וזה חשוב, כן. אבל חסר העיקר: השתתפות פנימית. חסר אותו תזוזה עמוקה שבה חברה מסכימה לראות באמת מה היא מבקשת מאנשים מסוימים לשאת כדי שאחרים ימשיכו לחיות. כי המלחמה אינה רק “שם”. היא חוזרת. היא יושבת ליד השולחן. היא נכנסת לשינה בסלון. היא מחליקה בין שתי מילים. היא גורמת לילד להיבהל מרעש של אופנוע. היא עושה אישה שותקת. היא הופכת אבא לזר בתוך ביתו. ואנחנו ממשיכים לדבר על “חזרה לשגרה”.
אבל איזו שגרה, כשאותו אדם יוצא שוב, וחוזר, ויוצא שוב? איזו שגרה, כשהנפש כבר מכירה רק את ההתחלפות הזו: לשרוד / להעמיד פנים, לשרוד / להעמיד פנים? נכנסנו לתקופה שבה החזית אינה פרק; היא קצב. וקצב, כשהוא נעשה חוק, כותב חוק גם בתוך האדם.
בחזית לומדים לחיות בעולם שבו הכול החלטה. שבו הקשב הוא כלי נשק. שבו הגוף נעשה מכ״ם. שבו הרגש חייב להיכנס למצב שינה, כי הוא עלול לסכן. לומדים לא להתעכב. לא לחשוב יותר מדי. לא להרגיש יותר מדי. להחזיק. ו“להחזיק” איננו רעיון. זו מכניקה. משמעת, לפעמים מעוררת הערצה, לפעמים בלתי־אנושית, תמיד יקרה.
ואז חוזרים הביתה. והבית מבקש ההפך: איטיות, ניואנסים, הקשבה, עניינים קטנים, מריבות של הבל, גחמות ילדים, שיחות שמסתובבות סביב הריק. מבקשים ממך “לחזור להיות כמו פעם”, אבל אתה כבר לא “כמו פעם”. לא מפני שנהיית רע, אלא מפני שראית את פני המציאות העירומים: האיום, המוות האפשרי, שבריריות המדינה. אחרי זה, מילים אזרחיות רבות נשמעות חלולות. דאגות רבות נראות זעירות. וכאן מתחיל הפער: לא רק בין החייל למשפחתו, אלא בין שתי צורות של אמת.
אמת החזית: גסה, מיידית, נטולת מסכה.
אמת החיים האזרחיים: מפוזרת, עדינה, לעיתים מוסחת.
אם איננו עושים מאמץ לאחד את שתי האמיתות הללו, החייל חוזר לחברה שמוחאת כפיים, אבל לא “גרה” איתו. חוזר לחברה שמעריצה הקרבה, אבל לא רוצה לשלם את המחיר הפנימי של ההקרבה. כי המחיר אינו רק ימי מילואים, פציעות גלויות או לוויות שוברות לב. המחיר נמדד בשברים בלתי־נראים: שינה שמתפרקת, עצבנות שמציפה, שמחה שאינה חוזרת, רוך שנהיה מסוכן, שתיקה שמתעבה, בדידות שמתחפשת להומור או לכעס. ולפעמים, כן, הפער הזה יכול להפוך לתהום מנטלית, עד כדי הקצה, לא כי האדם “חלש”, אלא כי הוא נשאר לבד עם מה שהוא נושא.
כאן מתחילה האחריות שלנו. לא של הפסיכולוגים בלבד, שלנו. של העיר, של האזרחים.
“להיות סולידריים” כבר לא מספיק. סולידריות היא מחווה. השתתפות היא שינוי. צריך שמשהו בנו ישתנה. שנעז לוותר על חלק מן הנוחות המוסרית, זו שמאפשרת לנו לומר “כל הכבוד” ולחזור להסחת הדעת שלנו. כי אם נישאר צופים, אנחנו משאירים את החיילים שלנו זרים בתוך ארצם: מגינים בלי בית פנימי, שומרים שאט־אט אינם יודעים עוד היכן להניח את נשמתם.
והשינוי הזה מתחיל במעשה פשוט, כמעט רוחני: תשומת לב. תשומת לב אמיתית. לא סקרנות. לא דרישה לסיפור. לא “ספר לי”. תשומת לב שאומרת: “אני לא מצמצם אותך למדים.” תשומת לב שמסכימה שהחזרה לא תהיה מיד שמחה, שהאדם יהיה “מחוץ לפאזה”, שהמילים יחסרון, שהמבט יברח. תשומת לב שמבינה שעצבנות אינה בהכרח זלזול, היא אזעקה פנימית שלא יודעת לכבות. תשומת לב שאינה מטיפה מוסר על מה שהוא לעיתים פצע בזמן.
אבל תשומת הלב חייבת להפוך לתרבות. והתרבות חייבת להפוך למדיניות. בישראל המלחמה איננה הפסקה, היא עובדת ריבונות. לכן “היום שאחרי” חייב להיות מוסד, לא אילתור. אנחנו צריכים טקסים ציבוריים של חזרה. אנחנו צריכים מרחבי מעבר, “מסדרונות”, שבהם לא באים “להיבדק” כמו אצל רופא, אלא באים להחזיר שפה, להחזיר נשימה, להחזיר נוכחות. אנחנו צריכים גם חינוך אזרחי: ללמד ילדים, בני נוער, זוגות, מהי נפש שחוזרת מן החזית. ללמד לא לדרוש מיד. ללמד להניח יד בלי להצמיד אלף שאלות. ללמד להציע שקט בלי לנטוש.
כי החברה הישראלית חזקה, יוזמת, לוחמת. אבל היא עלולה ליפול לקשיחות קולקטיבית: זו שמקדשת פעולה ומבזה שבריריות. שבריריות איננה היפוך הגבורה. היא המחיר שלה. וכשמבזים את המחיר, פוגעים באלה ששילמו אותו.
אז מה אנחנו באמת רוצים? צבא חזק, כן. אבל האם אנחנו רוצים גם חברה שמסוגלת להחזיר את חייליה לחיים? או שאנחנו מסכימים בשקט שהם יחזרו, יצאו, יחזרו, ייסדקו, עד שיום אחד חלקם יתמוטטו, “כבר עשרות פעמים”, ואנחנו נאמר: “איזו טרגדיה”, ואז נעבור הלאה?
צריך להעיז משפט שמכאיב: מדינה אינה מגינה רק על גבולותיה. היא חייבת להגן על מגיניה. לא רק בציוד, בתקציבים, במדליות ובסיסמאות, אלא בחום אנושי מאורגן, בכבוד החזרה, בתרבות של “אחרי”.
כי החיילים שלנו לא מבקשים מאיתנו להיות גיבורים. הם מבקשים מאיתנו להיות אמיתיים. לא לברוח. לא למזער. לא להשאיר אותם לבד עם שני העולמות שהם נושאים. הם מבקשים שהחברה תיקח אחריות על מה שהיא דורשת: החרדה, נדודי השינה, העצבנות, המרחק, השתיקות, והמשפט הנורא שאנשים מתקשים לומר: “חזרתי, אבל אני לא יודע כבר איך לחיות.”
וכאן אנחנו חייבים להתעורר, להתרגש, להיפתח בעומק: כי המלחמה אינה רק עניינם של אלה שנלחמים. היא עניינם של אלה שממשיכים לחיות בזכותם. אם אנחנו רוצים להיות עם, ולא רק אוסף של יחידים, עלינו לעשות צעד נוסף: לצאת מן החמלה הנוחה ולהיכנס לאחריות משותפת.
הצעד הזה משנה הכול. הוא עושה את החברה אנושית יותר. הוא מאפשר חזרה. הוא משאיר את המשפחה פחות לבד. הוא משאיר את החייל פחות זר. והוא עושה גם אותנו ראויים יותר למה שאנחנו מקבלים: ביטחון, כן, אבל בעיקר האפשרות לחיות.
© 2025 Rony Akrich — Tous droits réservés / כל הזכויות שמורות / All rights reserved