יש לומר זאת בבהירות, ללא התחמקות וללא נאמנות עיוורת למחנה פוליטי כלשהו: אני מתנגד בכל תוקף לכל התגרות באוכלוסייה אזרחית, לכל התעללות באדם, לכל חדירה לביתו של הזולת, לכל חסימת דרכו, לכל מניעת מים, חשמל, מזון או טיפול רפואי, ולכל ניסיון לקבוע עובדות בשטח באמצעות הפחדה, איום או אלימות.
שום רעיון לאומי, אמונה דתית או זכות היסטורית אינם מעניקים לאדם רשות להשפיל אדם אחר. שום אהבת הארץ אינה מצדיקה את הפיכת חייה של משפחה לסיוט. שום תפיסה ציונית אינה מתירה התפרעות, נקמה או נטילת החוק לידיים. מי שמאמין בצדקת דרכו אינו זקוק לאבן, לאיום או לפלישה לילית כדי להוכיח אותה.
מי שנוטל את החוק לידיו אינו מחזק את המדינה, הוא מחליש אותה. מי שפועל בשם העם, אך מתעלם מחוקיו, אינו מגן על הריבונות הלאומית, הוא מכרסם בה מבפנים. מי שהופך את השקפתו הפרטית לצו מבצעי מציב את עצמו מעל הממשלה, מעל הצבא, מעל המשטרה ומעל המשפט. הוא אינו נעשה בכך חלוץ; הוא מכריז על עצמו כריבון.
אולם קל מדי להסתפק בגינוי כמה פעילי גבעות, להציגם כעשבים שוטים, להבטיח בדיקה משמעתית ולהמשיך הלאה כאילו דבר מהותי לא אירע. מאחורי האירועים בקוסרה מסתתר כישלון גדול, עמוק ומתמשך הרבה יותר: כישלונה של ממשלה שאינה מסוגלת להפעיל ריבונות ממשית כמעט בשום חלק מחלקי הארץ הזאת.
ריבונות אינה נאום, סיסמה, דגל או הכרזה חגיגית. ריבונות היא יכולתה של המדינה לקיים חוק אחד, סמכות אחת וכללים המחייבים את כולם. במקום שבו קבוצה יכולה להקים מאחז כרצונה, לחסום דרכים, לחדור לשטחים פרטיים, להתעמת עם חיילים ולהחליט מי יעבור ומי יישאר סגור בביתו, המדינה חדלה להיות ריבונית.
האירועים בקוסרה אינם רק עימות מקומי בין פעילים יהודים לבין תושבים פלסטינים. זהו מבחן למדינת ישראל. השאלה אינה רק למי שייכת חלקת קרקע מסוימת, אלא מי מוסמך להכריע בכך. האם ההכרעה תתקבל באמצעות החוק, המשפט ומוסדות המדינה, או באמצעות אוהל, אבן, איום וקביעת עובדות בכוח?
גם מי שמאמין בכל לבו בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על יהודה ושומרון חייב להבין: זכות היסטורית אינה פוטרת מן החוק. להפך, ככל שהתביעה הלאומית גדולה יותר, כך האחריות המוסרית והמדינית הכרוכה בה כבדה יותר. איננו יכולים לדרוש הכרה בריבונותנו ובה בעת להשלים עם מי שעוקף אותה כאשר החלטותיה אינן תואמות את רצונו.
אך הריבונות אינה יכולה להיות בררנית או להשתנות לפי זהותם של מפרי החוק. עליה להתקיים באותה נחישות ביהודה ושומרון, בנגב, בגליל, בערים המעורבות, בגבולות ובמרכז הארץ. בכל מקום שבו המדינה טוענת לסמכות, עליה להגן על התושבים ועל רכושם, להילחם בטרור ובפשע המאורגן, לאסוף נשק בלתי חוקי, למנוע בנייה פראית ולהכפיף כל אדם לחוק משותף.
כאשר ארגוני פשיעה שולטים בשכונות וגובים דמי חסות, אין ריבונות. כאשר חקלאים בנגב או בגליל נאלצים לשלם כדי לעבד את אדמתם, אין ריבונות. כאשר אלפי כלי נשק בלתי חוקיים מסתובבים ביישובים, משפחות פשע מחליפות את המשטרה ואזרחים חוששים להתלונן, אין ריבונות. כאשר בנייה בלתי חוקית מתרחבת והמדינה מסיטה את מבטה, אין ריבונות. וכאשר קיצונים יהודים מחליטים בעצמם היכן להתיישב, את מי להרחיק ומתי להתעמת עם כוחות הביטחון, גם שם אין ריבונות.
מדינה המפקירה את הנגב לכנופיות פשע, את הגליל לסוחרי נשק, שכונות שלמות למשפחות עברייניות ואת גבעות יהודה ושומרון ליוזמות פרטיות אינה ריבונית בשום מקום. היא אינה מושלת עוד; היא מנהלת משא ומתן יומיומי על נסיגתה.
אני מסרב לקבל ריבונות אמיצה כלפי צד אחד והססנית כלפי האחר. אי־אפשר לדרוש פינוי מיידי של מאחז יהודי בלתי חוקי ובה בעת להשלים עם חוסר האונים של המדינה מול הפשיעה בנגב ובגליל. מנגד, אי־אפשר לדרוש יד ברזל נגד הפשיעה הערבית ולהעניק הבנה, הנחות או חסינות לאלימות יהודית. חוק המשתנה לפי זהותו של העבריין חדל להיות חוק והופך לכלי פוליטי.
אין ריבונות אחת ליהודים ואחרת לערבים; אין ריבונות למרכז והפקרות לפריפריה; אין ריבונות לימין וריבונות לשמאל. יש מדינה המשכילה לאכוף את חוקיה, או מרחב שבו הקבוצות המאורגנות, החזקות והאלימות ביותר קובעות את המציאות.
אינני מבקש ריבונות המופנית נגד הערבים, וגם לא ריבונות הסלחנית כלפי היהודים. אני מבקש ריבונות ישראלית מלאה, עקבית ושוויונית. ריבונות המגינה על אזרחים יהודים, ערבים, דרוזים, בדואים וצ׳רקסים; שאינה מבלבלת בין השתייכות קהילתית לבין חסינות; שאינה מפקירה את הנגב, את הגליל, את יהודה ושומרון או כל מרחב אחר הנתון לאחריותה.
ממשלה המדברת ללא הרף על ״משילות״, אך נרתעת מהפעלת סמכותה כלפי תומכיה, אינה ממשלה ריבונית. היא דורשת ציות מיריביה ומציעה הבנה למקורביה; מפעילה יד קשה במקום שבו הדבר נוח לה, ונעשית לפתע מהוססת וחסרת אונים כאשר מפירי החוק שייכים למחנה שלה.
זו אינה משילות. זוהי כניעה פוליטית המחופשת לאידיאולוגיה.
אני מסרב גם לבחירה הכוזבת שמציע לנו השיח הציבורי: לתמוך באלימות יהודית או להצטרף להשחרת ישראל; לשתוק לנוכח עוול או להתכחש לזכויותיו של העם היהודי. אפשר וחובה לומר שתי אמיתות בעת ובעונה אחת: מדינת ישראל רשאית להגן על עצמה, על אזרחיה ועל זכויותיה הלאומיות; אך דווקא משום כך אסור לה לאפשר ליחידים ולכנופיות לפעול בשמה ומחוץ לחוקיה.
גינוי עוול שעושה אדם מבני עמך אינו חולשה. זוהי נאמנות מוסרית לעמך. הדרישה מחייל להגן על אזרח פלסטיני מפני תוקף יהודי אינה בגידה. זהו תפקידו של צבא ממלכתי. צבא שאינו מבחין בין הגנה על ההתיישבות לבין מתן חסות להתפרעות עלול לחדול מלהיות צבא העם ולהפוך לכלי בידי קבוצות לחץ.
תפילה אינה יכולה להכשיר עבירה. טלית אינה יכולה לכסות על הפקרות. אהבת הארץ אינה מתבטאת בהטלת אימה על יושביה. והאמונה באלוהי ישראל אינה מתיישבת עם השפלת צלם האל שבאדם.
ריבונות אמיתית מתחילה באומץ לומר גם לתומכיך: עד כאן.
על הממשלה לפנות כל נקודת התיישבות שהוקמה שלא כחוק, לחקור כל תקיפה, איום או חדירה לבית ולהעמיד לדין את האחראים ללא משוא פנים. באותה נחישות עליה להילחם בארגוני הפשיעה בנגב ובגליל, להגן על החקלאים, לאסוף נשק בלתי חוקי, להשיב את הביטחון לכבישים ולשים קץ לדמי החסות. עליה לקבוע מדיניות לאומית ברורה במקום לנהל את המדינה באמצעות עמימות, קריצות והשלמה עם עובדות מוגמרות.
אי־אפשר שיד אחת תגנה את מה שהיד האחרת מממנת, בעוד יד שלישית מאפשרת לקבוע עובדות בשטח. כל פער בין המילה למעשה מלמד את הציבור שהחוק הוא המלצה, שהכוח משתלם ושהריבונות עומדת למיקוח.
אני מבקש מדינה חזקה — לא מדינה אכזרית; מדינה מוסרית — לא מדינה רופסת; מדינה יהודית — לא מדינה שבשמה כל יהודי רשאי לעשות כרצונו; מדינה דמוקרטית — לא הפקרות שבה לכל שבט חוק ונשק משלו.
אין חירות ללא חוק, אין ביטחון ללא סמכות ואין ריבונות ללא אחריות.
הגיעה העת להשיב למדינה את המדינה.
חוק אחד, סמכות אחת ואחריות אחת — בנגב ובגליל, ביהודה ושומרון ובמרכז הארץ. בלי חסינות קהילתית, בלי העדפה פוליטית ובלי פחד שלטוני.
מי שאוהב את הארץ אינו מפקיר אותה לשרירות הלב.
מי שמאמין בריבונות אינו עוקף אותה.
ומי שרוצה מדינה יהודית חזקה חייב לדרוש ממנה להיות, בראש ובראשונה, מדינה.
על המחבר
רוני אקריש הוא סופר, מסאי, הוגה ומרצה למחשבה מקראית ופילוסופיה מדינית. מייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד, ומקים החוג להגות המקרא באשדוד. בכתיבתו הוא מנגיש לציבור סוגיות של צדק, חירות, שלטון ואחריות מוסרית.
© 2026 רוני אקריש. כל הזכויות שמורות.