סובלנות נראית כסגולה רווחת ומקובלת, בכל זאת המציאות האנושית מחייבת פרסום התרגום של « מסכת הסובלנות » של וולטייר, או קריאה חוזרת של « מכתב על סובלנות » של ג’ון לוק. בסופו של דבר, כמה מעשים אלימים ואכזריים שעלו בחייהם של אנשים נוגעים ללבנו בגלל קרבתם ואכזריותם. אלימות זו כלפי האחר היא מציאות יומיומית שאנו רוצים לגדוע מנופינו. אך הוא קיים, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, כגברים ונשים בעלי רצון טוב אנו משתוקקים לראות את האחווה כשולטת על פני כדור הארץ. האלימות מאתגרת אותנו ומאלצת אותנו לא רק להדוף אותה אלא גם לחפש את שורשיה, לחקור את הדרכים שאמורות להוביל אותנו יום אחד להשיג את האידיאל של החיים ביחד.
לאו, בעולם הזה של המאה ה-21, אנחנו לא יכולים לומר ש »חיים ביחד » הם מציאות. בני אדם מתכנסים, כלואים בשבטם, בשכונתם או בקבוצתם, למרות הקשיים הגלומים במאסר. משמעות ההוויה בחברותא איננה פחות או יותר שיתוף מרחב, כיבוד גבולות, העלמת עין ממה שקורה מעבר לטווח הקצר של חיי היום-יום שלנו. « לחיות ביחד » פירושו לחלוק את אותו מושג של אנושיות ולתרום ליצירת מצפון חברתי שעליו ניתן לבסס מרחב מדיני משותף המבוסס על אהבה וכבוד לזולת, מרחב שבו חיונית סמכות שיפוט יעילה של אפוטרופסות והגנה. השלום הקשור ל »חיים ביחד » יכול להגיע רק מתרבות שבה בני האדם מכירים בזכות להיות שונים.
האם כך, יכולים להעלות על הדעת שהחיים ביחד הם אך ורק במידה שנשאר בינינו על ידי הפרדה של האחר, אפילו אם הגבול הוא רק רחוב או שכונה, לחיות ביחד בלי לפגוש את האחר, זה הרעיון? מה שאנו מוצאים בהצעה זו של ריבוי תרבותיות הוא: שכל אחד ימצא מקלט בקהילה שלו וכל קהילה תישאר בלתי נראית לעיני האחרות. תנו לכל כבש ללכת בעקבות הרועה שלו כך שכל אדם שייך למעשה לעדר שלו, מבלי שיוכל לעזוב אותו, וגם לא לפתח את אישיותו באופן חופשי. הפרט מאבד את זכויותיו לטובת קבוצתו, המחזיקה ומנחה אותו! קהילתיות איננה רק כניעה לסביבה בה אנו רוצים להגביל את האדם, אלא היא גם המפלט שבו אנו מבקשים להרגיש טוב כאשר אנו מפחדים. זהו המקלט למי שסובל מעוני או ממשבר או כאשר הוא רועד מקור, נחמתו היחידה תהיה לחזור לשבטו. החזרה הזו לעולם קטן סגור היא היום פיתוי עבור אנשים רבים המחפשים בלאומיות, בדת הפונדמנטליסטית או במטיפים מרושעים, לנוח בשלילת המחשבה, בניכור האוטונומיה המוסרית שלהם ובחיזוק, לכאורה, של זהותם על ידי מאבק נגד זהויות אחרות.
הידע מאפשר לגלות עד כמה חשובים המרכיבים הקובעים את השוויון והכבוד של בני האדם, וכן מאפשר הרהור שאנן על קיומם של ערכים ומידות משותפים. בכל טריטוריה, « חיים משותפים » חייבים להיות תוצאה של האיזון בין שכיחות האחדות סביב ערכים משותפים אלה לבין הביטוי האינדיבידואלי והקולקטיבי של ריבוי העלול להעשיר את השלם מבלי לפגוע באחדותו. אפשר לקרוא את « חיים ביחד » כ »למידה ביחד », כדי ליצור התקדמות בין כל אחד ואחד. בין-תרבותיות היא השילוב בין כיבוד החוק, כללים המקובלים על כולם, לבין גילוי כל הדברים החיוביים הקיימים במסורות השונות. הסובלנות הופכת, בהקשר פלורליסטי, לחוט המשותף של גילויים הדדיים, לאחריות קולקטיבית מתמדת עבור ההשלכות הקשורות למרחב המשותף לכל בני האדם, היא נותנת משמעות לאידיאל, לאהבת השלום והחירות. סובלנות היא הכוח המניע מאחורי הפיכת ההבדלים למאפיינים של חברה, מה שמצמצם את היקף חילוקי הדעות ומונע מכל קוסמוגוניה להשתלט על אחרים.
ההצעה שלי ל »חיים ביחד » כרוכה בהבחנה בין « הליבה » ל »הילה » של עולם המאורגן סביב מושג האזרחות. « הליבה » כוללת את הערכים והעקרונות המהווים את הדרך המקובלת לארגון הדו-קיום והיא תוצאה של היסטוריה שנולדה בעבדות ובפיאודאליות. היא שמה לעצמה כמטרה, לאפשר לכל אחד את האמנציפציה שלו עצמו. אמנציפציה כשחרור מכל סוגי השלשלאות החומריות או הפילוסופיות, כמו גישה לחינוך, בריאות ותנאי חיים הוגנים, כמו כבוד ובחירה חופשית אמתית. « הליבה » חזקה של ערכים ועקרונות, ביניהם בולטת אתיקה המבוססת על חופש מצפון שמטרתה התפתחות האדם כפרט וכאזרח. עיקרון זה, כפרי מעלת הסובלנות, מאפשר קיום שליו ומעשיר של « הילה » שבה, בכל הנוגע לעקרונות, האפשרויות וצורות החיים השונות מפותחות בחופשיות. היחסים בין « הליבה » ל »הילה » מבוססים על השתנות מוגבלת ביותר של ה »הליבה » ועל כניעה של ה »הילה », על כל ביטוייה הפולימורפיים, לתוכן ה »הליבה. לפי תפיסת זו של הדברים, ברור שהפלורליזם של ה »הילה » הוא מרכיב חיובי שתורם, דרך נוכחותם של הערכים האוניברסליים הנובעים ממנו, להגדרה של « הליבה » חזקה ויציבה. היא המנוע ללכידות חברתית ומבטיחה את מימוש זכויות הפרט והחברתיות הבלתי ניתנות לביטול. תפקידה של המדינה: להגדיר, להפיץ ולהגן על « הליבה », איננו רק חיוני אלא גם חסר תחליף.
סובלנות, יש לחזור על המושג עוד ועוד, היא סיכה של מנגנוני ההתייחסות בין אפשרויות הרבים ודרכי החיים של ה »הילה » לבין אחדות ה »הליבה ». נראה שאין צורך להזהיר שמודל דו-קיום זה המתואר כמתח היצירתי בין ה »הילה » ל »הליבה », אך לא ללא קונפליקטים פוטנציאליים, מהווה תשובה מורכבת לבעיה מסובכת. מבחינה זו, אני מתכוון שמדיניות למאה ה-21 חייבת לעמוד באתגר של ניהול מורכבות היחסים החברתיים. כמו כן, אני מחשיב כמתנגדי המודל את אלה שמגוננים על פרויקטים פשטניים ומפשטים, הייתי אומר אפילו פופוליסטים, לרוב כביטוי מפורש יותר או פחות של רצון הגמוני.
המיליטנטיות ההומניסטית שלי דוחפת אותי לחצות כל מחסום של תיחום זה בזה בחיפוש אחר ה ‘אנחנו’ הכולל את הריבוי הדיפרנציאלי והנוכחי. החל מההומניזם, אני לא מוותר על אף אחת מהמטרות שעלולות לקדם את שאיפות השלווה של האדם. כבוד לרעיונות, מגוונים ככל שיהיו, אבל כבוד, מעל הכול, לבריאות. ההתהוות החברתית מורכבת מהתגברות על פילוגים ומשמעות הדבר היא שהשאיפה של ההווה יכולה להיות רק ניסוי לאחד אזרחים במקום להעמיד אותם זה כנגד זה. אחדות לאומית צריכה להיות האופק היחיד שניתן להעלות על הדעת בעתיד, מידותיה תלויות בהכרה מלאה בכבודו של כל אדם. ההתגברות על הקהילתיות טמונה בהעלמת הגבולות ובהרחבה של מושג האזרחות. פחד מייצר תמיד כניעה, לשלטון או לשכן, לאב או לכומר, לפשיזם ול »איזמים », הכופים תפיסה, דת או רעיון כייחודיים, ודוחים את האחרים כבלתי קבילים. הפחד משתק ולפעמים מוביל לטירוף קולקטיבי.
החופש לא מגיע בלי כבוד, השוויון בלתי אפשרי ללא סולידריות עם השונות, הצדק אינו מתיישב עם רפיון ולינץ, הפלורליזם גוסס אם הוא רק כולל גיוון מבלי לנצל אותו לטובת כולם. שיעורים אלו, של « חיים ביחד », חיוניים, הם הכלי החינוכי לחרוט את המודעות האישית של כל אחד כלפי עצמו, כלפי משפחתו וכלפי הקהילה שלו. מדובר ברצון לעסוק באתיקה עבור אחרים כמלט של הבנייה המשותפת הזו בעולם שחייב להיות מאוחד, להבליט את הדאגה לזולת, כמטרה ל »חיים טובים » עם ולמען הזולת במדינה של חוק וצדק, של טוב וישר, לכולם. עבודה של הוראת אותם תכנים, הצורך להסביר ולגרום לאנשים לשמוע ולהבין, חייבים להתבצע בהקדם האפשרי ובהתמדה. נראה שחשוב להעביר לדורות החדשים, במקביל, את עקרונות הערכים של מורשת הדרמות והטרגדיות לאורך ההיסטוריה היהודית. מוטלת עלינו החובה לשדר כי אנחנו היורשים והמרוויחים מהלקחים הללו מהעבר, ויש לנו אחריות, כלפי הדורות הבאים, להשיב את המשמעות וללמד את הערכים והמידות באמצעות מערכת החינוך!