הרקמה הסיפורית של פרשת וישב עשויה מסדרה של ירידות: יוסף נזרק אל הבור, נמכר ויורד מצרימה, ומשם יורד עוד אל בית פוטיפר ולבסוף אל בית האסורים. במקביל יהודה « יורד מאת אחיו », ויעקב, שחלם סוף סוף על מנוחה, נזרק שוב אל הסערה. כל בית יעקב נכנס לתהליך של התפרקות. אין זה רק דרמה משפחתית; זו ארכיטקטורה של הקיום: הירידה כשלב הכרחי לפני כל עלייה.
הרמב »ן, קורא את ספר בראשית דרך העיקרון ש »מעשה אבות סימן לבנים ». ירידת יוסף למצרים הופכת למטריצה של כל הגלויות העתידיות; ירידת יהודה רומזת לשברים פוליטיים ומלכותיים שיבואו אחר כך. כל « ירידה » אינה סמל דקורטיבי אלא אירוע ממשי של סבל ושל חטא. הרמב »ן מסרב לתיאולוגיה ורודה: ההיסטוריה האלוקית נחקקת בתוך חומר אנושי שבור; העלייה העתידית אינה מוחקת את העוול ולא את הכאב.
מולו, רבי משה בן מימון, הרמב »ם, מדגיש דווקא את חירותו הרדיקלית של האדם. בהלכות תשובה הוא קובע שאין שום גזירת גורל שמחייבת שיוסף יימכר או שיהודה ייכשל. הירידה היא פרי של הכרעות מוסריות. לפיכך היא נושאת אשמה, אך באותה שעה פותחת פתח לתשובה. במקום שבו הרמב »ן מדגיש את המבנה ההיסטורי של ירידה ועלייה, הרמב »ם מעמיד במרכז את האחריות האתית: שום « הסבר » השגחתי אינו פוטר את השחקנים מאחריותם.
הגל ראה ב »שליליות », הכישלון, הסתירה, המשבר, את המנוע של התקדמות הרוח. אבל הסיפור המקראי מתנגד לפיתוי להמיס את הקורבנות בתוך הדיאלקטיקה: יוסף איננו « רגע » מופשט ברעיון, הוא אח שנבגד, בן שנאבד, עבד מושפל. בכך התורה קרובה יותר לרוחו של סורן קירקגור: האמונה אינה הופכת את השבר לצורה אסתטית; האדם נדרש לעמוד מול האבסורד בלי לקבל הסבר מלא.
הירידה חושפת אמת קשה על מצב האדם: אין תיקון בלי התמודדות עם אזורי הצל, קנאה, תשוקה, צימאון לכוח, פחד. כל משפחה, כל קהילה, כל מוסד שמסרבים להביט בכוחות הללו בעיניים פקוחות, מייצרים « בורות »: מקומות שבהם קוברים את החולמים, את השוליים ואת השאלות המטרידות. המדרש מעיר שהבור שאליו מושלך יוסף ריק ממים, אך מלא נחשים ועקרבים. מעבר לפרט הסיפורי זו משל קיומי: כאשר אין « מים », אין דיבור אמיתי, אין תורה חיה, אין צדק, הריק אינו נשאר ניטרלי; הוא מתמלא ארס.
כך, בשם אחדות מדומה, האחים ממירים את קנאתם במעשה אלים, תוך שהם מספרים לעצמם שהם מגינים על בית יעקב. ניטשה הראה כיצד המוסר עלול לשמש מסכה לדחפים מודחקים: בשם « שוויון בין האחים » מחסלים את מי שמפריע. עמנואל לוינס ינתח את אותה תנועה מנקודת מבט של האחרוּת: כשהזולת מצטמצם ליריב, לסכנה ל »אני » שלי, אני חדל לראות בו פנים הקוראות לי. האחים אינם רואים עוד ביוסף אח; הם רואים בו איום על מעמדם. האתיקה מתחילה ברגע שבו הזולת בורח מן התבנית הזאת, כאשר פניו אינם ניתנים עוד לסגירה בתוך חישובי הכוח שלי.
ובכל זאת, הירידה איננה הרס טהור. בהגות הרב קוק, ובמיוחד בכתביו על התשובה, הנפילה היא הרגע שבו הרצון, כשהוא ניצב מול כישלון ובושה, מגלה עומק שלא היה מגיע אליו אחרת. הרב קוק אינו מהלל את החטא, אלא מראה כיצד הקב »ה יכול להפוך את השבר להזדמנות של חזרה, בתנאי שהאדם מוכן להביט בתהום בלי לברוח. יוסף, בבית פוטיפר ואחר כך בכלא, מגשים תודעה זו: הוא אינו מוותר על עצמו, גם כאשר העובדות מוכיחות שהחלום לא הגן עליו.
הפרק עם אשת פוטיפר מצמצת את כל זה לתמונה אחת. יוסף כבר הפך ל »חפץ » כלכלי, עבד, ועתה הוא נעשה חפץ לתשוקתה של אישה רבת כוח. הוא היה יכול להיכנע: הוא מבודד, רחוק מן הבית, ללא ביקורת חברתית, והשמים שותקים. הרמב »ם היה אומר שאף אחת מן הנסיבות הללו אינה מבטלת את חירותו הפנימית. אפשר לקרוא כאן גם את עמנואל קאנט: החירות איננה רישיון לעשות מה שבא לי, אלא היכולת להכניע את עצמי לחוק פנימי שאני מכיר בו כצודק, גם נגד האינטרס המיידי שלי. אצל יוסף חוק זה הוא זיכרון הברית: גוף, היסטוריה ויחס לאלוהים שאינם ניתנים לצמצום לגחמה רגעית.
באמצו שלא להפוך לכלי של הנאה, הוא מסרב לחפצן את עצמו. בלב העבדות הוא נעשה חופשי יותר מאחיו ה »חופשיים » שבכנען, המשועבדים לקנאתם. הירידה החיצונית חושפת עלייה פנימית: התגלות של חירות שאינה תלויה במעמד חברתי, אלא ביכולת לומר « לא » במקום שבו הכול אומר « כן ».
ירידת יהודה מוסיפה היבט נוסף. לאחר מכירת יוסף הוא עוזב את אחיו, כאילו נמלט מן הזירה שבה נשא באחריות. הוא מקים משפחה במקום אחר, וגם שם המערכת המשפחתית והחברתית מולידה דמות מושלכת לבור סמלי: תמר, שנותרת תלויה, תלויה ברצונו של חם שאינו מקיים את הבטחתו. גם היא מסרבת להפוך את הירידה לגורל אילם. מבלי למוטט בגלוי את הסדר, היא מערערת אותו מבפנים, במחיר סיכון עצום.
כאשר האמת יוצאת לאור, יהודה ניצב בפני הכרעה: להציל את דימויו באמצעות הרשעת תמר, או להכיר בחטאו. הרמב »ם מתאר את בעל התשובה כמי שנושא את חטאו בלי לעטוף אותו בתירוצים. יהודה הופך לדמות הראשונה של עמדה זו: הוא מסכים לכך שירידתו, פחדו, עוולו, לא תוסתר עוד. מן הירידה המוכרת הזו תיוולד השושלת המלכותית של ישראל: לא מגיבור מושלם, אלא מאדם שעבר דרך הבושה עד האחריות.
מכאן מתברר מה פירוש « ירידה לצורך עלייה ». אין זו סיסמה מנחמת. התורה איננה אומרת ליוסף שסבלו היה « הכרחי », ולא לתמר שהשפלתה הייתה « מועילה » להיסטוריה של הישועה. לוינס מזהיר: כל פילוסופיה שדורשת מן הקורבן לשתוק בשם הרמוניה גבוהה יותר הופכת להצדקה של האלימות. המקרא שומר את זכר הבור, את דמעות יעקב, את שתיקת תמר. הגאולה העתידה אינה מוחקת אותם; היא נבנית על גביהם.
הפרשה מחנכת אותנו לשתי דרישות: לסרב לתמימות של רוחניות נקייה, ללא צל, ולסרב גם לציניות שאינה רואה בירידה אלא כאוס. כל עוד לא זיהינו את הבורות שחופרות משפחותינו, קהילותינו ומערכות השלטון שלנו לחולמיהן ולשוליהן, הביטוי « ירידה לצורך עלייה » נשאר ריק. כאשר אנו מקבלים לראות את הסדקים שלנו ולקרוא בשמם את אזורי האפלה, חדלה הירידה להיות גזירת גורל פסיבית והופכת לנקודת המוצא של אחריות חדשה.
© 2025 Rony Akrich כל הזכויות שמורות