מראשית המאה ה-19 ניתן לאתר ניצנים ראשונים של תמורה תרבותית בקהילה היהודית בווילנה.
ביטוי הראשון ובעל המשמעות הרבה ביותר של התמורה התרבותית הזאת היה במישור החינוכי. קיומה של מערכת חינוך בעלת מאפיינים משכיליים ומודרניים מעיד על עולמם התרבותי של המעורבים בה: הורים, תלמידים ומורים. כבר בשנת 1808 נוסד בווילנה אחד מבתי הספר המודרניים הראשונים לילדים יהודיים ברחבי מזרח אירופה כולה שהיה פרי יוזמתם של קבוצת פרופסורים פולניים מהאוניברסיטה המקומית. משפחות שנמנו עם חוגים שונים בחברה היהודית המקומית הביעו היענות רבה ליוזמה זו.
בתחילת שנות ה-30 קיבלה התמורה התרבותית הזו תנופה, דבר שבא לידי ביטוי גם בתזכירים שהגישו משכילים יהודיים מקומיים לשלטונות בדבר הצורך בהקמת מערכת חינוך משכילית לילדים יהודיים וגם בייסודם של בתי ספר לבנים ולבנות. בשנות ה- 40 של המאה ה- 19 נוסדו בעיר, ביוזמות פרטיות של משכילים מקומיים, עוד שמונה בתי ספר לבנים ולבנות. תוכניות הלימודים במוסדות האלה התבססו על התפיסה החינוכית שפיתח המשכיל נפתלי הרץ וייזל ושפורסמה בספרו « דברי שלום ואמת ». כך נחשפו התלמידות והתלמידים האלה , בצד הידע הבסיסי שרכשו בספרות היהודית , גם למגוון רחב של דיסציפלינות מתחומי מדעי הרוח, הטבע והחיים. בהמשך נוסדו בתי ספר בשלהי שנות ה – 40 במסגרת התוכנית של « השכלה מטעם » שיזמו שלטונות החינוך הרוסיים. קיומה של שכבה משכילית מקומית רחבה היה גם בין הסיבות העיקריות להחלטה למקם בווילנה את אחד משני בתי המדרש למורים ולרבנים שהוקמו באימפריה הרוסית בשלהי שנות ה-40 ונועדו להכשיר את עתודת הרבנים המודרניים וכן את עתודת המורים לבתי הספר לילדים יהודיים שנוסדו בכל רחבי תחום–המושב.