המילה « דת » מתייחסת בעברית מודרנית ליחסים שבין אדם לאלוהיו ונתפסת כשונה ואפילו בלתי קשורה ליחסים מוסריים, חברתיים-כלכליים שהם תחומים « חילוניים ». אך נוכל להיווכח בנקל בעובדה שבמקרא ובספרות חז »ל, תחומים אלה אינם נפרדים באופן כה חד, ויש ביניהם קשר שיש לבדוק את מהותו. סוגיית היחס שבין דת למוסר היא סוגיה שהרבו לעסוק בה לאורך הדורות וזו סוגיה מרכזית גם בהגות היהודית העכשווית. ברצוני לבדוק את יחסו של לוינס לסוגיה זו מתוך פרספקטיבה פנים-יהודית. ההבחנה בין עבירות שבין אדם למקום לעבירות שבין אדם לחבירו מופיעה בספרות חז »ל.
וברגע שהבחנה זו נעשתה, נשאלת שאלת היחס ביניהן: מה חשוב ממה? מה משרת את מה? והאם ההבחנה, משמעה גם הפרדה, כלומר, האם ניתן לשמור רק על מצוות שבין אדם לחבירו ולהתעלם ממצוות שבין אדם למקום או להיפך? מובן שחכמים שונים מבטאים עמדות שונות, למן חז »ל ועד היום הזה. עמדתו של עמנואל לוינס בסוגיה תעמוד במרכז מאמר זה, כהוגה שלצד ועם מפעלו הפילוסופי, הכיר והתייחס לסוגיות של יהדות זמנו.