שיח על מאמרו של רוני אקריש « כשניואנס הופך לחולשה והתרבות לתפאורה בלבד

לחשוב כשהתקופה מתפוררת, מאת רוני אקריש
(« העולם של אתמול » שטפן צווייג)
מה שהרגשתי כשקראתי שוב את « העולם של אתמול », הייתה בראש ובראשונה חלחלה. לא חלחלה תיאטרלית, לא בהלה, אלא צלילות קפואה, תחושה שההיסטוריה, במלבושים מתחלפים, חוזרת על מלכודותיה בסדירות כמעט מטפיזית. מדפדפים, נדמה לנו שאנחנו מביטים בעבר שחלף, ולפתע מבינים שהעבר הזה איננו עבר, הוא מנגנון. השמות, הדגלים, הסיסמאות משתנים, אך ההיגיון נשאר. הציוויליזציה סבורה שהיא מוצקה, מתפעלת מעצמה במראותיה, משכנעת את עצמה שכבר עברה את הברבריות, ובכל זאת היא שוקעת שוב ושוב באותן חריצים. והחזרה הזאת איננה רק פוליטית, היא פנימית. היא עוברת דרך התודעות, דרך ההרגלים, דרך החולשות, דרך העייפות מלחשוב שפותחת דלת לכוחות הגסים ביותר.