האנוכיות החברתית החדשה מופיע כחסרת בגרות וחסרת תועלת. עבורה זהותם של האחרים מהווה רק מכלול של דיכויים ושקרים שהיא מציבה כנגד טהרתה המקורית כביכול. היא מפריכה כל רעיון של כלליות ומאמינה שכל מערכת יחסים היא לא פחות ממכה אפשרית. כאן היא נמשכת אחרי אותה אשליה של לידה מחדש, הרעיון המטורף שהכול חייב להתחיל מעצמה לחזור ולהסתיים בעצמה, ריבוי היחסים משחית לדעתה את צורתה הזהותית, את טהרתה המקורית.
לעומת זאת, לדעתי, המפגש עם כל אחר אינו מחיקה והטמעה של האדם, זה אינו הרס, אלא רוממות. זו מודעות עצמית ורצון לאחר, לכל האחרים שמחוץ לעצמו. זו הלידה מחדש, ביטוי של תקומה, התחלה נועזת, בחירה להשיג, בעולם כה דטרמיניסטי, חלק מן הלא נודע והיצירה. זו הבחירה באורח החיים, הרצון להעצים את התרבות, הידע וההשכלה. אלו מניחים לנו לברר ולאמת את הייחודיות הלאומית והאנושית שלנו. התרוממות האותנטיות של אמונתנו באידיאלים או וגם בביטוי הצדק החברתי תאפשר יותר הדדיות, דחייה מוחלטת לכל כניעה, לכל החרמה.
רוני אקריש
previous post