טקסט זה איננו מופנה לאלה הנכנעים לכוח הרגש בלבד, מובן אמנם, אך מסמא לנוכח מצב של מלחמה. הוא פונה אל מי שמוכנים לחשוב, לשקול את התוצאות, להפעיל את התבונה ולא להיגרר אחר הרגש בלבד. החמלה נחוצה, אך בלא התבונה היא הופכת לדלות השכל; הרגש הוא לגיטימי, אך בלא הרציונל הפוליטי הוא מוליך אל הקטסטרופה. אחריותנו המשותפת היא להרים את הכאב לגובה הצלילות.
עם ישראל ניצב בצומת דרכים. המילה « הסכם » שבה וחוזרת בשיח הציבורי, כמעין נוסחה קסומה שאמורה להשיב את החיים למסלולם: הסכם לשחרור החטופים, הסכם לסיום הסבל, הסכם להשבת השגרה. אך מאחורי מילה מפייסת זו מסתתרת מציאות אחרת, חמורה בהרבה: הסכם שכזה, אם יותיר את חמאס כשליט בעזה, איננו שחרור אלא כניעה עטופה בנייר מבריק. זו איננה חמלה אלא שבר אסטרטגי; זה איננו גאולה אלא התחייבות לעבדות עתידית; זו איננה שלום אלא הפוגה שנועדה להכין את המלחמה הבאה.
נהיה ברורים: השאלה איננה אם אנו רוצים את שובם של החטופים. כל ישראלי נושא את הכאב הזה בלבו. המשפחות קרועות, חיים נעצרו, לבבות נעקרו יחד עם בניהם ובנותיהם. הרצון לראותם חוזרים בחיים או כמתים קיים בכל בית. אולם האתגר הקיומי הוא להבחין בין החמלה האנושית הטבעית ובין קריסת האחריות הלאומית. מי שדורש « הסכם בכל מחיר » אומר למעשה: עתיד מדינה שלמה, ביטחונה של אומה שלמה, כפוף לחייהם של כמה עשרות אנשים. מי שמסכים לכך שחמאס ישרוד לאחר כל מה שעשה אומר למעשה: הבה ניתן פרס לאויב על עצם פשעו, ניכנע לסחטנותו, ונשדר מסר של חולשה מוסרית וקיומית.
הסכם שישיב את החטופים אך יותיר את חמאס על כנו ייצור תודעה אדירה של ניצחון בצד הפלסטיני. חמאס, על אף אבדותיו וההרס שספג, יוכל להכריז: « שרדנו, כופפנו את ישראל, החזרנו את אחינו ». בעיני החברה הפלסטינית, עצם הישרדות הנהגתו אחרי הטבח של 7 באוקטובר תהיה ניצחון היסטורי. תוקידידס כבר כתב במלחמת פלופונסוס: « החזקים עושים ככל שביכולתם, החלשים סובלים ככל שחייבים ». אם ישראל תיראה חלשה, המסר לא יהיה של חמלה אלא של פגיעות. מקיאוולי הדגיש ב »הנסיך » כי מדינה איננה יכולה להתנהל מתוך רחמים מיידיים אלא חייבת לשקול את השלכותיהן על עצם הישרדותה.
המסר יתפשט גם באזור ובעולם: ישראל ניתנת לסחיטה. חטיפת בני ערובה תהפוך לכלי אסטרטגי, לא רק בידי חמאס אלא גם בידי חיזבאללה, מיליציות שיעיות בעיראק ובתימן, ואף מדינות אויב כאיראן. מקס ובר הזכיר: למדינה נתון המונופול הלגיטימי על השימוש בכוח; אם היא מוותרת עליו לטובת ארגון טרור לא מדינתי, חדלה היא להיות מדינה ריבונית. הניסיון מוכיח: כל הפסקת אש שלא נוצלה להשמדת יכולות חמאס שימשה לו קרש קפיצה לשיקום. לאחר « עופרת יצוקה », « צוק איתן » ו »שומר החומות », כל הפוגה אפשרה לחמאס לשקם את מנהרותיו, לייצר עוד רקטות, לארגן מחדש את כוחותיו.
קלויזביץ לימד כי « המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים ». אם מדיניות חמאס היא השמדת ישראל, כל הפוגה לא מכרעת היא המשכה. מישל פוקו הראה כי מוסדות כוח אינם נעלמים; הם מתעצבים מחדש. כך גם חמאס, לאחר כל מכה, בונה מחדש משטרת טרור, מערכות חינוך ומיסוי, לשימור שליטתו. הסכם שיותיר אותו קיים כמוהו כמתן חבל הצלה. ז’אן בודריאר היה אומר: הטרוריזם פועל באמצעות « סימולקרה », עצם ההישרדות היא ניצחון סמלי. אם ישראל מקבלת את המשחק הזה, היא שותפה לאשליה.
השלכות הסכם כזה לא יוגבלו לעזה, ביהודה ושומרון יתחזקו הכוחות הקיצוניים. אם חמאס ישרוד ויצדיק את טבח 7 באוקטובר, אזי במחנות הפליטים בשכם או בג’נין רבים יחפשו לחקות את המודל. ברנרד לואיס הסביר פעמים רבות כי בעולם האסלאמי, עצם הישרדותו של זרם קיצוני נחשבת הוכחת הלגיטימיות שלו. סמואל הנטינגטון, ב »עימות הציוויליזציות », הראה כי סכסוכים זהותיים אינם נפתרים בהסדרים טקטיים אלא בניצחון נרטיב אחד על משנהו.
הישרדות חמאס תחזק את נרטיב « הציוויליזציה הלוחמת » מול ישראל והמערב. עבור איראן המסר יהיה ברור: השקעתה במיליציות נושאת פרי. יציר כפיה, חמאס, לא רק שלא הובס אלא אף קיבל לגיטימציה מחודשת. זהו פתח לחיזבאללה נועז יותר, לג’יהאד אסלאמי מחוזק, ולהפצת « מודל החטיפות » בכל גבולות ישראל.
ישאלו אחדים: ומה עם החטופים? האם אפשר לנטוש אותם? האמת קשה אך הכרחית: להקריב את עתידם של מאות ישראלים שייהרגו במלחמות הבאות איננו מוסרי יותר מן חוסר הוודאות הכואב של היום. החמלה האמיתית נמדדת לא ברגע אלא בפרספקטיבה של דורות. קאנט, ב »אל השלום הנצחי », כתב כי שלום אמיתי איננו הפוגה אלא חיסול יכולתו של האויב להמשיך במלחמה. חמלה שאיננה מוליכה לשלום כזה איננה אלא שקר מוסרי.
אלבר קאמי, ב »אדם המורד », מזכיר כי המורד האמיתי מסרב להיכנע לרצח האבסורדי: להיכנע לטרור בשם חמלה מדומה פירושו לבגוד בצדק. חנה ארנדט, ב »ראשית הטוטליטריות », הראתה כי להיכנע לטרור פירושו להעניק לו הצדקה מוסרית ולהחריב את יסודותיה של חברה חופשית. במסורת היהודית, הרמב »ם מזכיר ב »משנה תורה » (הלכות מלכים) כי תפקידו הראשון של המלך להבטיח את ביטחון עמו. חמלתו של מנהיג נבחנת ביכולתו להבטיח את קיומה של האומה כולה, לא רק ברגישותו כלפי יחידים.
אמיל דורקהיים הדגיש את הצורך בסולידריות מוסרית כדי שחברה תעמוד על תילה. הסכם המבוסס על כניעה לטרור איננו מחזק את הסולידריות אלא שוברת אותה, מערער את הקונסנזוס, ומערסל את האמון במוסדות.
השאלה האמיתית איננה אם יהיה הסכם אלא אם נעמוד על עיקרון יסודי זה: חמאס חייב ליפול. לא לשרוד, לא להשתקם, לא להישאר אופציה פוליטית, אלא ליפול. קאנט הזכיר: שלום אמיתי הוא שלום שבו לאויב אין עוד יכולת להמשיך במלחמה. מקס וובר הזכיר: מדינה שמוותרת על המונופול של השימוש בכוח חדלה להיות מדינה. והרמב »ם לימד: אחריותו הראשונה של מנהיג היא להגן על עמו.
המחיר יהיה כבד, הדרך קשה. אך תולדות עמנו ידעו קורבנות גדולים בהרבה למען עקרונות פחות חיוניים. מול חמאס לא מדובר בעיקרון מופשט אלא בתנאי לקיום. הכניעה איננה חמלה, ההסכם איננו פתרון, ההפוגה איננה שלום. ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להיכנע לסחיטה.
אין אנו רשאים כעם להפקיר עצמנו לרגש בלבד. דווקא באמצעות השכל, הצלילות והנאמנות לחובתנו ההיסטורית עלינו להכריע. להיכנע לרגש הוא להיכנע לסחיטה; להעדיף את התבונה הוא להבטיח את העתיד. עלינו לעמוד איתנים, לא מתוך אכזריות אלא מתוך אחריות, לא מתוך שנאה אלא מתוך אהבת החיים.
חמאס חייב ליפול, זהו צו השעה, דרישת המוסר, ואילוץ ההיסטוריה.