מכרו לנו את “הקִדמה” כאור גדול. קיבלנו מנורת לילה. מנורת לילה של סלון, מחוברת לחשמל תקשורתי, שמאירה בעיקר את הפרצופים המתפעלים מעצמם: הפרוגרסיזם המערבי בן-זמננו, תעשיית « מידות טובות » במכונת ממכר, סופרמרקט של מוסר, שבו סורקים « מאבקים » כמו מוצרים אורגניים ומקבלים קבלה של צדקנות. ובינתיים, איראן מדממת.
איראן אינה « תיק ». איראן היא עם. עם שקם, לא כדי לבקש הנחה במחלקת ה »טוב », לא כדי לנהל משא ומתן על מקום בכלוב, אלא כדי לשבור את הכלוב. העם הזה אומר בפשטות: חירות, כבוד, שוויון. והוא אומר זאת מול משטר שאינו « מורכב » אלא מכני, תיאוקרטיה משטרתית שהפכה את אלוהים למדים, את הדת למחסום, את המוסר לאלה, ואת המשפט לתפאורת משפט. זה כל הסיפור. כל היתר, דיבור יתר.
המשטר אינו « שלטון »; הוא אחיזה. הוא לא משכנע, הוא מטיל אימה. הוא לא מנהל מדינה, הוא מנהל פחד. הוא מייצר כלא בסיטונות, הודאות כפויות בפס ייצור, משפטי ראווה לפי הזמנה, והיעלמויות לפי צורך. הוא קורא לזה « סדר ». הוא קורא לזה « מהפכה ». הוא קורא לזה « קדושה ». וברגע שאישה הולכת בלי להתכופף, סטודנט צועק, עובד מסרב, אזרח מדבר, מגיעה הפדגוגיה הרשמית: מכות, מעצר, משפט, שבירה. הרוע הפוליטי פשוט: תחיה אם תשתוק!
והנה הדבר שהמערב החוגג לא מסוגל לסבול: העם האיראני לא נכנס לתבניות. הוא לא « קונספט » ממושמע. הוא לא מבקש אישור להיות חופשי. הוא לא מדקלם את ה »דוקסה » של החדרים הממוזגים. הוא קם, והוא מכריח לבחור. וכשצריך לבחור, הפרוגרסיביים (שמאל רדיקלי) של הסלון שולף את מילת הקסם: « זה מורכב ».
אה, « מורכב ». המילה שמלבינה תליינים, מאשימה קורבנות, ומרדימה מחשבה. « זה מורכב » פירושו: אני לא רוצה לראות. « זה מורכב » פירושו: הנרטיב שלי חשוב יותר מהגופות שלכם. « זה מורכב » פירושו: אני אכתוב פוסט בזמן שאתם קוברים מתים.
וכאן מופיע הזן האנושי החדש, המגובש היטב: הצדיק האוטומטי. הוא ניזון מזעזוע מבוקר. יש לו רגש בערכה, זעם במנוי, חמלה לפי תקן. הוא יודע להתרגש, אבל רק בכיוון הרוח. הוא יודע לגנות, אבל רק כשהגינוי לא יעלה לו במחיר חברתי. הוא פיתח המצאה אדירה: סולידריות מותנית. הוא תומך בעם, בתנאי שהעם סובל « נכון ». הוא אוהב את המדוכא, בתנאי שהמדוכא נשאר מדוכא, דקורטיבי, שימושי. וברגע שהמדוכא קם באמת, בלתי נשלט, מסוכן, חופשי, מתחיל הגמגום.
איפה הפמיניסטיות? איפה « מגיני זכויות האדם »? איפה « תומכי העובדים »? הם לא נעלמו. הם עסוקים. עסוקים בבדיקת התאמה: האם המרד « תקין »? האם התליין שייך למחנה הנכון? האם אפשר « להקשר » את העריצות לסיפור אנטי מערבי בלי לקלקל את הליטורגיה? עסוקים בלצוד « איסלאמופוביה » כמו ציידי כפירה, בזמן שהאיסלאמיזם הפוליטי עושה את עבודתו: מכה, כולא, תולה, חונק.
כאן צריך לומר בקול: הבעיה אינה « האיסלאם ». הבעיה אינה « המוסלמים ». הבעיה היא המנגנון המערבי המסוים הזה, אותו « איסלאמו-שמאלנות » שהיא לא דאגה לחלש אלא פולחן של « נגד המערב ». זהו מנגנון שמחליף עקרונות בשבטיות: לא שואלים « מי מדכא? », שואלים « מי אויב של אויבי? ». והיות שהאויב הראשי הוא המערב, אז כל מה שנגד המערב מקבל חסינות מוסרית. האנטי-אימפריאליזם הפך לאמונת טפל. אמונת טפל שמסוגלת לסלוח לתיאוקרטיה רצחנית על מה שלא תסלח לשוטר עירוני. כדי לשמור על « טוהר », היא מוכנה להתלכלך עם הגרוע ביותר.
כך נוצרת הונאה כפולה:
מצד אחד, מטשטשים בין משטר לבין עם, בין איסלאמיזם פוליטי לבין דת, בין תליין לבין מאמין, כדי לאסור ביקורת.
מצד שני, מוחקים את העם האיראני כסובייקט, הופכים אותו ל »שדה », « פקטור », « אינטרס », « תופעה ». התליינים נהיים « שחקנים », הקורבנות נהיים « אתגרים », והחירות נהיית « השערה ».
המניפסט הזה אומר: לא.
לא לסחיטה מוסרית. לא לשפה מרדימה. לא לרחמים בירוקרטיים. לא לאינדוקטרינציה של מילים בזמן שבני אדם נמחצים. לא לשיתוף הפעולה המוסרי, אותה השתתפות עקיפה בפשע, כאשר מסבירים את הסכין במקום לעצור את הדקירה.
אבל גם כאן צריך דיוק: תמיכה אינה קריאה ללינץ’. חירות לא נולדת מנקמה עיוורת, אלא ממשפט. ביום שהמשטר הזה ייפול (והוא ייפול), איראן תצטרך תיקון מוסרי, לא העתק של האימה. תצטרך תיעוד, ארכיונים, עדויות, משפטים, אחריות אישית. לא « טיהור » שיכור, אלא צדק שמחזיר לחיים את כבודם של החיים. אחרת המהפכה תתהפך לרגע שבו היא מתחילה.
תמיכה בעם האיראני פירושה מעשה נקי ומדויק: לעזור לעקוף צנזורה, להגן על מתנגדים, לקלוט מאוימים, לבודד מנגנוני דיכוי, להעניש אשמים, בלי להעניש משפחות. לנתק צינורות כסף של התליינים, לא צינורות מים של העם. ובעיקר: לסרב להעניק למשטר הזה את פריבילגיית ה »נורמליות ».
והנה האבחנה המסכמת: המערב הפך לתרבות של פרשנות. תרבות שמבלבלת דיבור עם פעולה. תרבות שמחליפה אומץ באסתטיקה של זעזוע. היא לא רוצה טרגדיה, היא רוצה « תהליך ». היא לא רוצה מאבק, היא רוצה « שיח ». היא רוצה לנהל את הרוע כמו תיק משאבי אנוש. אבל הרוע לא מנוהל: הוא מוכרע. וחירות לא « מוכללת »: היא נכבשת.
אז די עם « השמאל » שבא לאהוב את העם רק כשהוא עומד בצילום הנכון. די עם הפמיניזם של הטקסים, שנאלם ברגע שהאלימות מגיעה מהאיסלאמיזם הפוליטי. די עם « זכויות האדם » של המיקרופון, שמפחד להגיד « עריצות » כדי לא להישמע « לא מנומס ». די עם הכוהנים של הטוב, שמשרתים בפועל את הרע.
אני בוחר בעם האיראני כי הוא מזכיר אמת שכואבת לאימפריית הטוב: חירות איננה זהות, היא דרישה. שוויון איננו « אשטאג », הוא כבוד שנקנה בדם, בדמעות, בעמידה. איראן לא צריכה את הדרשות שלנו. היא צריכה את הבהירות שלנו. ואת הנאמנות שלנו: לא לאידיאולוגיה, אלא לעובדה הפשוטה ביותר, לא משאירים עם לבד מול מכונת טבח!
© 2025 Rony Akrich — Tous droits réservés / כל הזכויות שמורות / All rights reserved