האדם הוא זאב לאדם, ודאי. אבל היום הזאב עבר הסבה מקצועית: הוא « מטופל », « מלוּוה », « מוחזק », « מוסדר ». הוא הולך עם תרפיסט צמוד, מקבל חסות ממשרד ממשלתי, מוקף ועדת אתיקה, ומעוטר בתו תקן של « אמפתיה » ו »אכפתיות ». זו ממש החתימה של התקופה: היא לא מאלפת את החיה, היא עוטפת אותה בשפה מוסרית. היא לא מרסנת את האלימות, היא מרפאת אותה לכאורה. היא לא מתקנת את היצר, היא מכשירה אותו, מסבירה אותו, מתנצלת בשמו, ואז מענישה אותו « לטובתך », עם חיוך פדגוגי וטופס מסודר.
היום לא אומרים: « אתה בריון ». אומרים: « אתה במצוקה ». לא אומרים: « אתה אלים ». אומרים: « אתה מוצף ». הזאב כבר לא תוקף, הוא « מפרק מתח ». הוא לא מאיים, הוא « מבקש הכרה ». הוא לא עובר בכוח, הוא « מגיב לטריגר ». הכול מוכן: המילון הטיפולי, הניסוחים הרכים, הצבעים הפסטליים, ההסברה הבלתי נגמרת. חסר רק רגע האמת.
ורגע האמת הוא הכביש. הכביש לא קרא חוברות. הוא לא מכיר « אמנת כבוד », « תקשורת לא אלימה », « מרחב מפויס », « אזור מפגש רגוע ». הכביש הוא אנטי סדנה, אנטי קליניקה, אנטי רשות מקומית. הוא מפיל את המסכה בתוך שניות. שם האדם המודרני, הפציינט האזרחי הגדול, מופיע במלוא אמתו: חיה משוכנעת שהיא קורבן, ולכן מותר לה לנשוך.
כי זו המודרנה: עידן הקורבנות המקצועיים. אנשים שסובלים מראש, נעלבים כעיקרון, חיים כאילו המציאות חייבת להם פיצוי קבוע. מכאן הם שואבים סמכות מוסרית אינסופית. בכביש מזהים אותם מיד: הם תמיד « סבלו » ממשהו. סבלו מרמזור. סבלו ממעבר חציה. סבלו מפקק. סבלו ממישהו שנוסע « לאט מדי ». סבלו מהעולם עצמו. וכיוון שסבלו, הם משוכנעים שמותר להם הכול: לצפצף כאילו זו עדות בבית דין, לקלל כאילו זה נאום זכויות אדם, לעקוף כאילו זו פעולת התנגדות. חוסר הנימוס הפך לעיקרון. האגרסיביות הפכה ל »אותנטיות ».
והמדינה, המחנכת, המענישה הגדולה, מתה על זה. הכביש הוא מגרש המשחקים שלה: חינוך ענישתי. שלטים, מצלמות, קווים, סימונים, קמפיינים, סיסמאות, חיוכים: « כבדו », « שתפו », « למדו », « היו אחראים ». לא מנהלים עוד, מחנכים מחדש. לא מחוקקים עוד, מטפלים בהמונים. לא מענישים עוד, « מלווים להתנהגות נכונה ». וכשהם « מלווים », החיה ממשיכה לבעוט, רק שעכשיו היא בועטת בשפה מנהלית: עם הצדקה, עם נימוק, עם « אני מרגיש ».
כך נולד סוג חדש של סדר: סדר שלא מאמין במידות, אלא במכשירים. האזרחות אינה דרישה פנימית, היא פרוצדורה, די בפיקטוגרמה, די בסמיילי עירוני, די ב »נא לא » בצבע ירוק, כדי לקוות שהזאב יהפוך לדובון. זהו « היגייניזם אזרחי »: ניסיון לחטא אגרסיביות כמו שמחטאים ידיות, עוד קצת סלוגנים, עוד טיפה « רוגע », עוד ג’ל של « אמפתיה », והכול יסתדר.
אלא שכמובן קורה ההפך. ככל שמלמדים אנשים להיות « טובים », כך הם נעשים עצבניים יותר. כי אימפריית הטוב לא מייצרת מידה, היא מייצרת רגישות יתר. היא לא מולידה ענווה; היא מולידה אגו נעלב. ההמצאה הגדולה של זמננו אינה עדינות, אלא זעם מוצדק מוסרית. פעם התפרצת כי היית אלים. היום אתה מתפרץ כי « אני בזכותי », « בכאב שלי », « באמת שלי », « בחוויה שלי ». החוויה, דלק אוקטן גבוה של האני.
ומכאן התיאטרון המושלם של הכביש: כל אחד הוא פציינט ולכן שברירי; קורבן ולכן חסין; צדיק ולכן אכזר. זו השילוש המודרני. עם שדורש « הרגעה » ומנהל מלחמה יומיומית. עם שמטיף ל »כבוד » ומחלק השפלות. עם שמכריז « סובלנות » ואינו מסוגל לסבול אפילו שנייה של עיכוב.
והנה ההודאה הגדולה: האדם מאמין שהוא מתורבת כי יש לו תקנות, כריות אוויר ומסך. בפועל יש לו רק חיה מאובזרת היטב. טורף ממוזג. קרניבור מחובר לרשת. חברה שאומרת לו « תבטא את עצמך », « אל תדחיק », « שחרר », והוא משחרר הכול, בעיקר את מה שהיה צריך לעצור. הדחף נהיה זהות. העצבנות נהיית זכות. האגרסיביות נהיית « כנות ».
הכביש הוא בית הדין של התקופה: המקום שבו רואים שהציוויליזציה תלויה באיתות, ושהאיתות הפך למחאה פוליטית. להדליק איתות היום זה כבר « להיכנע ». האגו מעדיף הפתעה. הוא מעדיף לקיחה בלי הודעה, מעבר בכוח, בעלות רגעית על העולם. הוא רוצה את המציאות כמסדרון, ואת האחרים כרהיטים. וכשרֶהיט « זז », זו פרובוקציה.
וכשזה מתפוצץ, מזמנים את דת הטיפול: « סטרס », « עייפות », « עומס », « טראומות ». הזאב כבר לא אחראי, הוא « בלחץ ». הוא « צריך שיראו אותו ». מציעים לו סדנת ויסות כעס, מודול אמפתיה, נשימות. רוצים לטפל בפראות באמצעות הרפיה, כאילו החיה היא בעיית סרעפת.
לא. הכביש מזכיר אמת אחת, פשוטה, גסה, בלתי נסבלת: האדם לא משתנה כפי שהוא מספר לעצמו. לפעמים הוא מתאפק, לפעמים הוא מתייפייף, לפעמים הוא עורך את עצמו מתוך פחד או אינטרס. אבל תן לו הגה, שריון פח, אנונימיות, והוא חוזר להיות מה שהיה: זאב. רק שהיום זה זאב שמשוכנע שהוא טלה נרדף. וכאן האסון: זאב שמאמין שהוא טלה נעשה מסוכן יותר, כי הוא נושך ובוכה בו־זמנית, ועוד דורש פרס על « התקדמותו ».
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות