האהבה הראשונה היא קולנוע פנימי. עוד לפני שהדברים קורים באמת, אתה כבר מקרין לעצמך סצנות. אתה ממציא דיאלוגים, וידויים, פרידות, חזרות. אתה הולך בפריז כמו בתוך שוט רצף ארוך. מדברים על סרטים כדי לדבר על עצמך בלי לומר זאת. מתקרבים בערמה. קובעים פגישה בלי להודות, כי להודות פירושו כבר לאבד מעט מן המסכה. ואז יש אותן הקרנות לשניים. החשכה באולם מתירה קרבה שלא היינו מעזים לה ביום. הסרט נעשה אליבי מופלא: מותר לא לדבר, מותר לנשום זה לצד זה, מותר כמעט לגעת. וכשהאור נדלק שוב, רגע אכזרי, צריך לשוב ולהיות « מישהו ». קמים מהר מדי או לאט מדי. מחפשים את המבט, בורחים ממנו. בחוץ, על המדרכה, פריז נדמית רחבה יותר, כי האהבה מגדילה אותך בדיוק כפי שהיא עושה אותך פגיע. האהבה הראשונה הייתה מסחררת משום שהיה לה כוח מוחלט: היא הפכה הכול לבלתי ודאי. הרעיונות, הפוליטיקה, המשפטים הגדולים, לילות הדיסקו, הוויסקי קולה, כל זה המשיך, אבל הכול סבב מעתה סביב מרכז בלתי נראה: ההמתנה. להמתין לסימן, לשיחה, למפגש, להוכחה. ואז גילית שהחירות שעליה דיברנו כל כך יכולה להילקח כבת ערובה בידי אדם אחד בלבד.
ואולי שם, בסופו של דבר, שוכנת הנוסטלגיה האמיתית. הנוסטלגיה איננה רק צער על מה שהיה; היא צער על מה שנעשינו דרך מה שהיה. צער על כל מה שלמדנו, גילינו, פגשנו, הבנו, ניתחנו. כי באותה פריז לא « עברנו תקופה »: עברנו חניכה. והחניכה הזאת הותירה בנו טעם שאי אפשר לשכוח: טעם של עולם שבו עדיין האמנו שאפשר להבין, לנסח, לשנות, לאהוב, בלי ציניות.
נוסטלגיה לכל מה שלמדנו, לא בבית הספר אלא ברחובות ובמרתפים, במועדונים ובבתי קפה, בין עשן לשיחה, בין שיר לסיסמה. למדנו שמילים אינן קישוט: הן נשק, גשר, סכין. למדנו, עם פרה וברסנס, שהאמת יכולה להיות גם חדה וגם יפה, ושאפשר להיות חופשי בלי להיות ריק. למדנו שאירוניה איננה תמיד הוכחת אינטליגנציה; לפעמים היא רק פחד; ושמי שצוחק על הכול מסתתר לא פעם מפני הכול.
נוסטלגיה לכל מה שגילינו על עצמנו. גילינו בושה ותעוזה, תשוקה להיות נראה ופחד להיחשף. גילינו שהחיזור אינו רק משחק, אלא מבחן קיומי: האם אני ראוי למבטך? האם יש לי מקום בעולמך? וגילינו, בסלואו, ברגע שבו הגופים מתקרבים והמסכות נופלות, שהאדם הוא יצור המחפש עדינות לא פחות משהוא מחפש כוח.
נוסטלגיה לכל מי שפגשנו, כי האנשים ההם לא היו רק « חברים »: הם היו מעבדה אנושית, וכל אחד נתן לנו חלק מן המפה. היו אלה שדיברו כמהפכנים, אלה שהאמינו באמת, אלה שהתחפשו לציניים כדי לא לסבול, אלה שהחזיקו אותנו בלילה כשנפלנו ביום. פגשנו גם « פילוסופים », לפעמים מורים, לפעמים זרים, לפעמים פשוט אנשים המסוגלים לשאול שאלה אחת נכונה. ומאז, בכל שיחה, אנו עדיין מחפשים את השאלה הנכונה הזאת.
נוסטלגיה לכל מה שהבנו, גם אם הבנו רק למחצה. הבנו שהעולם אינו מתחלק בפשטות לטובים ורעים; שהוא מורכב, סותר, לעיתים אכזר. הבנו שהקולנוע יכול ללמד אותנו לראות, שהשיר יכול ללמד אותנו להרגיש, שהמון של הפגנה יכול ללמד אותנו מהו « אנחנו », ושמון של רחבת ריקודים יכול ללמד בדיוק אותו הדבר, רק בשפה אחרת. הבנו שהגוף אינו אויב הרוח: לפעמים הוא הדרך היחידה להחזיק מעמד כשהרוח מתעייפת.
ונוסטלגיה לכל מה שניתחנו, משום שהיה לנו זמן לנתח. היינו רעבים להבין. יכולנו לשבת שעות, להתווכח, להתפרק ולהיבנות מחדש סביב משפט אחד. היום העולם תובע תגובות מהירות; ואנחנו רצינו עומק. רצינו להיכנס לרעיון כמו שנכנסים למרתף מעושן: בזהירות, בסקרנות, מתוך רצון להיאחז במשהו אמיתי. ניתחנו פוליטיקה, מוסר, חברה, אבל בסופו של דבר ניתחנו דבר אחד בלבד: איך לחיות בלי לבגוד בעצמנו.
והנוסטלגיה הזאת איננה רק עצב. היא גם הכרת תודה. כי כל מה שלמדנו, גילינו, פגשנו, הבנו, ניתחנו, נעשה החומר עצמו של זהותנו. זו איננה « תקופה שחלפה »: זו שכבה בנפש. ומי שנושא שכבה כזאת יודע דבר אחד: גם אם העולם משתנה, יש בתוכנו מקום שבו הזמן עדיין מדבר בשפה ההיא, שפת הסקרנות, האומץ, האמת, האהבה.
עם הזמן אני מבין ששנות השבעים לא היו רק תקופה: הן היו חינוך של המבט. לא « חיינו » את פריז: למדנו אותה, כמו שלומדים גוף, שפה, תביעה פנימית. עוצבנו בידי מקומות צנועים וסחרחורות עצומות: שולחן כדורגל שולחן כמלחמה קטנה של העולם, ג’וק-בוקס כמיסה פגאנית, הBOOM » » (מסיבת ריקודים ומפגשים) כבית דין של אמת, הפגנה כהבטחה של היסטוריה, סלואו כווידוי בלי מילים, סרט כחניכה אל החלק האפל ואל היופי.
מה שחוזר אלי היום איננו האגדה המוזהבת. אינני מתעלם מן הערפילים, מן הפוזות, מן הבריחות, מן « השחרורים » שהרדימו. אבל גם הטעות, אז, הייתה בעלת צפיפות: היו לה פנים, קולות, טקסים. אפשר היה לטעות בלי להתמוסס. אפשר היה להאמין, לסתור את עצמך, לשנות דעה, ובכל זאת להישאר עומד. עדיין היה קרקע תחת רגלינו, מציאות שמתנגדת, עיר שאינה מצטמצמת למסך, שיחה שיכולה להימשך, שיר שיכול להשיב לך נשמה.
הנוסטלגיה, בסופו של דבר, איננה געגוע לתפאורה. היא געגוע לאיכות של קיום: אותו רעד פנימי שמחזיר אותך לנוכחות. יצאנו מן הקולנוע כבדים יותר באמת; יצאנו מן בתי הקפה טעונים יותר באחווה; יצאנו מן הBOOM » » (מסיבת ריקודים ומפגשים) מודעים יותר לפגיעותנו. והפגיעות הזאת לא הייתה בושה: היא הייתה ההוכחה שעדיין אפשר לגעת בנו. היום העולם מתגונן. הוא מתקשה. הוא לועג לפני שהוא אוהב, הוא מתמכר לאירוניה לפני שהוא מבין. הוא מבלבל בין מהירות לבין חיים.
אז אני כותב את השנים ההן כמו שמדליקים מחדש גחלת. לא כדי לחזור, אלא כדי להציל משהו: את הדחף בלי ציניות, את העומק בלי פוזה, את החירות בלי הרדמה. כי אם שנות השבעים הותירו עקבה, לא משום שהיו מושלמות, אלא משום שהיו חיות. ובתוך החום שלהן קיבלנו, בלי לדעת, שיעור נדיר: לא גדלים כאשר מגינים על עצמנו מן העולם—גדלים כאשר מסכימים להיפגע ממנו, להסכים שיגעו בנו.
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות