יש לי תחושה ברורה שחלק מן התפוצה נשאר, במידה מסוימת, מהופנט מלוח השנה של האזכרות. לא מן הזיכרון עצמו, שהוא חובה, אלא מן ה »אזכרתי », אותה דרך להפוך את הזיכרון למקום מגורים, לזהות קבועה, לאטמוספרה. אלא שזיכרון שהופך לבית מפסיק להיות זיכרון, הוא נעשה חדר סגור.
וכאן צריך לומר את הדברים בלי עקיפות, הפסיקו לבכות וליילל על טרגדיות העבר, בשעה שאנו מייצרים את טרגדיות ההווה, וכבר מכינים את טרגדיות העתיד. די לנו בדמעות כמורשת, ומעט מדי צלילות כמעשה. בוכים על אתמול כאילו משלמים מס מוסרי, כדי להיות פטורים. מנציחים כדי לקבל תעודת ניקיון, בזמן שהמציאות מתפוררת מול העיניים. כי הטרגדיה איננה רק מה שקרה לנו, הטרגדיה, היום, היא מה שאנו נותנים לו לקרות, מתוך פחדנות, מתוך נוחות, מתוך שכרון סיסמאות, מתוך אהבת העיוורון.
יוסף חיים ירושלמי הראה בעוצמה, שבמסורת היהודית הזיכרון איננו בראש ובראשונה מוזיאון של עבר, הוא מעשה, “זכור” שמחייב, שמכוון, שמסובב את ההווה אל אחריות. בדיוק שם מתחילה המלכודת, כשהמעשה הזוכר מדרדר לצריכת ארכיונים, בחזרת תמונה, לליטורגיה של רגש. נדמה שאנו מכבדים את העבר, ובפועל אנו מתיישבים בו. וכך אנו מבלבלים בין שני דברים שונים בתכלית, לזכור, ולגור בעבר. העבר איננו מקלט, הוא אזהרה. והאזהרה ברורה, קהילה שבוכה בלי לבנות, שנזעקת בלי לשפוט, שמנציחה בלי להזדקף, מכינה את נפילתה שלה.
מוריס הלבקס, מצדו, לימד אותנו שהזיכרון איננו לעולם עניין פרטי טהור, הוא ממוסגר במסגרות חברתיות, בטקסים, בבמה קולקטיבית שאומרת לכל אחד מה עליו להרגיש, ומתי. קהילה יכולה ליצור זיכרון שמאחד, אך היא יכולה גם ליצור זיכרון שמכלא, שמחליף עתיד בלעיסה תמידית, שנעשה זהות חלופית. ככל שמנציחים יותר, כך גדל הסיכון להחליף את עבודת ההיעשות בעמדה, עמדת העד הנצחי, הניצול הסמלי, נושא הפיקדון של אסון מקודש. אנו הופכים את הזיכרון לתפאורה ואת ההיסטוריה למופע, אוספים תאריכים כמו קמעות, אבל לא מפיקים מהם שום משמעת. נדמה שאנו מכבדים את המתים, ובפועל אנו בוגדים בלקח שלהם, לשרוד לא מספיק, צריך להשיב, צריך לענות, צריך לפעול.
השואה נותרת משא כבד לאין שיעור. אבל השאלה איננה, « האם צריך לזכור », השאלה היא, מה אנו עושים עם הזיכרון הזה. פול ריקר עמד על דרישה מכרעת, הזיכרון איננו רק חובה של רגש, הוא מבחן של אמת. עליו להסכים לעבור דרך ההיסטוריה, דרך שיפוט, דרך בירור הסיפור, שאם לא כן הוא מדרדר לטקס, לקיבוע, לנרטיב סגור שמסתחרר סביב עצמו. ואז הזיכרון איננו עוד אור על ההווה, אלא ערפל שחונק אותו.
וצבטאן טודורוב מזהיר מפני סכנה אחרת, עכשווית מאוד, שימוש יתר בזיכרון. כאשר הזיכרון נעשה הון מוסרי, מטבע סמלי, זהות שלמה הבנויה על הפצע, הוא חדל להיות לקח שניתן להכלילו, והוא נעשה מנגנון של סגירות. לא מפני שהפצע “נאמר יותר מדי”, אלא מפני שהוא מחליף עתיד, פוטר מפעולה, ומייצר יראת כבוד נוחה, זו שמוכיחה את עצמה בהנצחה, במקום בבנייה. ההווה, מצדו, הוא בית דין חסר רחמים, הוא שואל מה אנו עושים עכשיו, לא מה אנו מרגישים, הוא שואל אם אנו יודעים להגן על החיים, להעביר כבוד, לבנות רציפות. והאמת פשוטה וקשה, איננו נידונים על ידי העבר, אנו נמדדים על ידי העתיד.
כאן חוזרת ונעשית חיונית ההבחנה של חנה ארנדט בין כאב פרטי לבין המרחב הציבורי, חברה אינה עומדת על רגליה מכוח רגש, היא עומדת מכוח עולם משותף, מכוח היכולת לשפוט, להחליט, לשאת באחריות. כשמה שנקרא « פוליטי » נמס אל תוך האפקט, הכול נעשה מופע מוסרי, ובמופע המוסרי אין מנהלים היסטוריה, סופגים אותה בשידור חי, או משחזרים אותה עד אין קץ.
והנה, היעשותו של העם העברי היום אינה מתרחשת בחזרה על העבר, לא באובססיה של עקבות, ולא בעליות רגל המשחזרות את דרכי האימה כאילו העיקר הוא « לחזור ולראות ». היעשותו של העם העברי נקרא ישראל. הוא נקרא ריבונות, לשון, אחריות, ביטחון, תרבות, צדק. הוא נקרא חזרה אל הממשי, לא הממשי המצטמצם לכוח, אלא הממשי המתקבל כתנאי לכל חיים משותפים.
ומאז השבעה באוקטובר, אמת אחת נכפתה עלינו באכזריות היסטורית, איננו צריכים לנסוע « החוצה » כדי להבין שנאה. היא נגלתה כאן, לעינינו. אין כאן השוואת טרגדיות, ואין כאן תחרות על אסון, יש כאן סירוב לבריחה, לברוח מן ההווה בשם עבר מקודש. ואם יש לקחים, הם עכשיו כאן, באופן שבו אנו מגינים על החיים, באופן שבו אנו מסרבים לאשליות, באופן שבו אנו בונים תודעה פוליטית ומוסרית שאינה מצטמצמת לא לקינה ולא להצדקה.
אברהם יהושע השל מאיר, בדרכו, את הנקודה המכרעת, הזיכרון המקראי איננו קבר, הוא אזעקה. הנביאים אינם מנציחים כדי לבכות, הם מעוררים כדי ליישר, כדי להעמיד את האדם זקוף מול אחריותו. לזכור איננו לקרוס, לזכור פירושו לעמוד.
גם התפוצה מתחילה, לעיתים באורח מעורפל, לחוש שהבטחת ההשתלבות יכולה להיסדק, התעצמות האנטישמיות מפזרת אשליות. רבים מגלים שהכבוד החברתי אינו מגן, שהקבלה יכולה להישלל, שההיסטוריה לא חדלה מלהכות. אבל דווקא משום כך, אם צלילות זו תגדל, שלא תוביל לעודף הנצחה, אלא תוביל לשאלה היסודית, היכן מתרחש ההיעשות, היכן נכתבת הרציפות של העם העברי כסובייקט של ההיסטוריה, ולא כאובייקט של אחרים.
ישראל איננה « נושא » שנוח לתפוצה לעכל. ישראל היא אחריות היסטורית. ואחת ממחלות ה »אזכרתי » היא יצירת זהות תגובתית בעיקרה, לחיות בצל מה שעשו ליהודים, במקום לחיות בעוצמה של מה שעל העברים לעשות בהיסטוריה. הפסיקו להפוך את הכאב לזהות, אם זה מוביל לאובדן היכולת לפעול, הפסיקו להסתתר מאחורי הזיכרון, אם זה מוביל לעריקה מן האחריות. נזכור, כן, אבל נזכור כדי להיעשות, כדי להכריע, כדי לבנות, כדי להגן, כדי להעביר לדורות. אחרת ההנצחה לא תהיה נאמנות, היא תהיה וילון, ומאחורי הווילון הטרגדיה, האמיתית, מתכוננת.
אינני מבקש שכחה. אני מבקש היררכיה. זיכרון בוגר אינו נמדד בכמות התמונות המשותפות, לא במספר הדמעות שנאספו, ולא בעוצמת הטקסים, הוא נמדד במה שהוא מחולל, בני אדם צלולים יותר, אחראים יותר, מסוגלים יותר להגן על החיים ולהעביר כבוד.
נצא אפוא מן ה »אזכרתי » כמקום מגורים, נישאר בזיכרון כדרישה.
לזכור, כן, אבל לזכור כדי להיעשות.
לזכור כדי לבנות, לזכור כדי לשפוט, לזכור כדי להגן.
וההיעשות, היום, היא כאן, בישראל, ובשום מקום אחר.
© 2025 Rony Akrich כל הזכויות שמורות