מה שהרגשתי כשקראתי שוב את « העולם של אתמול », הייתה בראש ובראשונה חלחלה. לא חלחלה תיאטרלית, לא בהלה, אלא צלילות קפואה, תחושה שההיסטוריה, במלבושים מתחלפים, חוזרת על מלכודותיה בסדירות כמעט מטפיזית. מדפדפים, נדמה לנו שאנחנו מביטים בעבר שחלף, ולפתע מבינים שהעבר הזה איננו עבר, הוא מנגנון. השמות, הדגלים, הסיסמאות משתנים, אך ההיגיון נשאר. הציוויליזציה סבורה שהיא מוצקה, מתפעלת מעצמה במראותיה, משכנעת את עצמה שכבר עברה את הברבריות, ובכל זאת היא שוקעת שוב ושוב באותן חריצים. והחזרה הזאת איננה רק פוליטית, היא פנימית. היא עוברת דרך התודעות, דרך ההרגלים, דרך החולשות, דרך העייפות מלחשוב שפותחת דלת לכוחות הגסים ביותר.
צווייג כותב כאדם שראה עולם מתפורר, לא רק תחת הפצצות, אלא בתוך המצפנים של בני האדם. הוא מספר על מתיקותה של אירופה משכילה, בטוחה בעצמה, מעודנת, משוכנעת שהקדמה הפכה מלחמה לבלתי אפשרית, שהמוזיקה, הספרים, זרימת הרעיונות, הנימוס החברתי, יצרו מעין חסינות. ודווקא זה מה שמכווץ את הגרון, אשליית החסינות. אנו חושבים שאנו מוגנים בזכות רמת ההשכלה, בזכות יוקרת המוסדות, בזכות מובנותה של התבונה, בזכות יופיים של האומנויות, ואז מגלים שכל זה עלול להפוך לתפאורה, לתיאטרון, לחזית שמאחוריה אינסטינקטים קדומים שבים ומתארגנים.
אבל החלחלה העמוקה ביותר, זו שרדפה אותי, קשורה במראה אחר, מראה האינטלקטואלים. לא האינטלקטואלים כדמות מופשטת, אלא כטיפוס אנושי, זה שיודע לדבר, לנתח, להבחין, לדייק, לכתוב, להסביר, ובכל זאת, מול מצוקה, הוא מאבד את השכל הישר, מאבד את השיפוט, מאבד את אינסטינקט ההישרדות המוסרי. צווייג אינו רק מספר על אסון, הוא מצביע על כשל, כשל של מעמד הדיבור, של אלה שהיו אמורים לראות, להתריע, להתנגד, ולעיתים לא ידעו אלא לפרש, לרציונליזציה, להסתתר באסתטיקה, או להתעוור מתוך הכחשה. זו אינה האשמה גסה, זו כאב. כי מה שקורס אינו רק משטר פוליטי, אלא אמון ברוח האנושית עצמה.
מצאתי את עצמי חושב על חנה ארנדט, ועל הדרך שבה היא עוקבת אחרי התפטרותה של המחשבה. היא לא הסבירה את הרע רק בשנאה או בטירוף, אלא בהיעדר מחשבה, בציות שגרתי, בצמצום האדם לפונקציה, לתפקיד, לאוטומט. מה שצווייג גורם לנו לחוש הוא הצד האחר של ההיעדר הזה, מחשבה שמרשה לעצמה את מותרות הדקות בדיוק כאשר נדרשת בהירות חדה, מחשבה שמשתכרת מניואנסים כאשר המציאות תובעת קו התנגדות. יש שעות שבהן הניואנס נעשה חולשה, לא מפני שהוא שגוי, אלא מפני שהוא משמש מקלט מפני ההכרעה.
מקס וובר ניסח זאת במילים קשות, האתיקה אינה נמדדת ביופיין של הכוונות, אלא באחריות כלפי התוצאות. אפשר לאהוב שלום, אפשר לשנוא אלימות, ובכל זאת, אם מסרבים לשאת את כובד המציאות, מכינים את ניצחון האלימים. זהו המדרון שצווייג מתאר, שבו אנו חושבים שאנחנו שומרים על האנושיות בכך שאנו נסוגים מן העימות, ולבסוף מגלים שמסרנו את האדם הממשי בשם הומניזם מופשט. החלחלה נובעת מן הסתירה הטרגית הזו, לרצות את הטוב, אך להיעשות חסרי יכולת להגן עליו.
ואז עולה שאלת התרבות, האלילה הטובה כביכול. צווייג נושא אותה כבית, כנשימה, כבית בלי קירות. יש כאן אצילות גדולה, הרעיון שאירופה היא בראש ובראשונה שיחה, תנועה של ספרים, של מוזיקות, של שפות, של ידידויות. אך הספר מחייב שאלה חסרת רחמים, מה ערכה של תרבות אם אינה מולידה אומץ? מה ערכה של אמנות אם היא הופכת למקלט שמשחרר אותנו מלראות? תקופתו של צווייג, כמו תקופות רבות, האמינה שהתרבות היא ערובה מוסרית. אך התרבות יכולה גם לשמש מסך. היא עלולה ליצור אסתטיים במקום לעצב מצפנים. היא עלולה לעדן את האדם בלי לחשל אותו מבפנים.
אלבר קאמי היה אומר, החובה הראשונה היא לא לשקר. לא רק לא לשקר לאחרים, אלא לא לשקר לעצמך. האבסורד אצל קאמי איננו תפאורה פילוסופית, זו חוויית הקרע בין תשוקתנו למשמעות לבין קשיחותו של העולם. אך במקום להסיק מכך ציניות, הוא מסיק דרישה לאמת וליציבות נפשית. לקרוא את צווייג אחרי קאמי, או לקרוא את קאמי מבעד לצווייג, פירושו להבין שיש שקר רך, שקר האופטימיזם התרבותי, שקר האמונה שהכול יתאזן לבסוף, שקר הביטחון העיוור בתבונה הקולקטיבית. זהו שקר נוח, אך הוא קטלני.
הספר היכה בי גם במודרניות המנהלית שלו, באותה דרך שבה אדם נעשה תיק. הגלות איננה רק כאב של נשמה, היא חוויה של השפלה. מבקשים ממך ניירות, חותמות, אישורים, הוכחות לקיומך, ולפתע אתה מבין שזהותך, בעיני המכונה, איננה פניך אלא מעמדך. עמנואל לוינס היה מזהה כאן אלימות מהותית, צמצום האחר לקטגוריה. הפנים אצל לוינס אינן מושג רגשני, הן איסור המופנה אל הכוח, לא תרצח, לא תצמצם, לא תהפוך אותי להפשטה. והתקופה שמתהפכת, התקופה שמתקשחת, מתחילה במחיקת הפנים. היא מחליפה מפגש במיון, היא מחליפה אחווה בחשדנות.
כאן החלחלה נהפכת לאבחנה. ההיסטוריה חוזרת משום שהאדם חוזר. יש בנו עייפות חוזרת, תשוקה למנוחה, פיתוי למסור את הערנות לאחרים, להפקיד את החירות בידי מנגנונים, מוסדות, מומחים, אליטות. ויש בנו גם דחף של קהל, רצון לפשט את המציאות, לצמצם מורכבות לאשם אחד, להשיג אחדות באמצעות הדרה. רנה ז’יראר תיאר כיצד חברות במשבר מחפשות שעיר לעזאזל, כיצד ההידבקות המימטית הופכת מתחים מפוזרים להאשמה ממוקדת, כיצד האלימות מצטדקת כשהיא מאמינה שהיא מטהרת. העולם של אתמול, כשהוא נקרא על רקע ז’יראר, נהפך לאזהרה, מרגע שחברה מתחילה להתלכד נגד מישהו, נגד קבוצה, נגד דמות, היא כבר מאבדת את כבודה, גם אם היא ממשיכה לדקלם ערכים.
וכאן חוזר המשפט הפנימי שלי, אותם אינטלקטואלים שאיבדו כל שכל ישר וכל שיפוט מול המצוקה. אינני מדבר מתוך עליונות מוסרית, אני מדבר על תופעה חוזרת, הרוח עלולה להפוך למותרות, למשחק, לפוזה. היא עלולה להסתפק בנאומים, בגינויים, בעידונים רטוריים, בדיוק כשנדרשת מידה ראשונה, הבחנה. להבחין במה שקורה באמת, להבחין בנקודות המפנה, להבחין ברגעים שבהם פשרה נהפכת לשותפות. להבחין גם בפחד של עצמך, ברגע שבו אתה אומר לעצמך, אני לא יכול, אני כבר לא מבין, אני לא רוצה ללכלך את הידיים, אני לא רוצה לבחור. וההיסטוריה, היא בוחרת במקומך.
לכן הקריאה בצווייג הותירה בי דרישה שאינה נוסטלגית. זה לא, נחזור לעולם של אתמול. זה לא, נתאבל על אירופה שאבדה. זה דווקא, נפסיק לחשוב שהציוויליזציה מובטחת. נפסיק לחשוב שהחינוך מחסן. נפסיק לחשוב שהתרבות מגנה. כל אלה יקרים, אך כל אלה שבירים. החירות היא משמעת, הכבוד הוא תרגול, המחשבה היא מעשה, לא קישוט. ארנדט הייתה אומרת, לחשוב פירושו לסרב לסיסמאות. וובר היה אומר, לפעול פירושו לשאת באחריות לתוצאות. קאמי היה אומר, להחזיק מעמד פירושו לסרב לשקר ולכניעה. לוינס היה אומר, להתחיל פירושו להכיר בפניו של האחר, גם כאשר ההמון מבקש למחוק אותם. ז’יראר היה אומר, להתנגד פירושו לסרב לפיתוי הקל של שעיר לעזאזל.
ואני, מתוך הקריאה בצווייג, אומר, לעולם אל נבלבל עדינות עם עיוורון. לעולם אל נבלבל ניואנס עם בריחה. לעולם אל נבלבל ציוויליזציה עם נוחות. לעולם אל נבלבל תרבות עם ביטחון. העולם של אתמול מזהיר אותנו שהברבריות אינה באה רק מלמטה, היא באה גם מן הוויתורים שלנו מלמעלה, מן העיוורון המשכיל שלנו, מן הדרך שבה אנו מספרים לעצמנו שהכול מורכב מדי, שזה יעבור, שההיסטוריה כבר למדה. ההיסטוריה אינה לומדת מעצמה. היא לומדת רק אם תודעות לומדות, ואם התודעות הללו מוכנות לשלם את מחירה של הצלילות.
לכן הספר הזה עדיין רוטט בי, לא כקינה, אלא כהעמדה לדין. הוא שואל אותי, מה עשית מן התבונה שלך, אם היא אינה עושה אותך צלול יותר. מה עשית מן התרבות שלך, אם היא אינה עושה אותך אמיץ יותר. מה עשית מן הרגישות שלך, אם היא אינה עושה אותך יציב יותר מול עוול. מה עשית מן ההומניזם שלך, אם הוא נעשה אליבי כדי לא להילחם במה שמדיר את האנושי. והשאלה הזו, אני יודע, חוזרת בכל דור, בלבושים אחרים. זו החלחלה, וזו גם, באופן פרדוקסלי, האפשרות, כל עוד אפשר לשמוע את הרטט הזה, כל עוד אפשר להפוך ספר להתעוררות, והתעוררות לדרישה, ההיסטוריה אינה נגזרת לחזור על עצמה, היא רק מאיימת לעשות זאת, כל עוד אנו ממשיכים, שוב ושוב, לשכוח.
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות