כמובן, השנים חלפו. המדים כבר אינם אותם מדים, המפות השתנו, האימפריות עטו על עצמן פנים אחרות, והתודעות העייפות שכללו את אמנותן החביבה ביותר: לשכוח מה הן חייבות לאלה שהצילו אותן. צרפת הרשמית מצטיינת בליטורגיה הזו. היא אוהבת את המתים כשהם כבר חקוקים בשיש. היא אוהבת את הגיבורים כשהם כבר אינם מטרידים איש. היא אוהבת טקסי זיכרון, לוחות הנצחה, זרים, נאומים כבדי ראש, מחוות כבוד מסודרות למשעי. אבל היא אוהבת הרבה פחות את הלוחמים החיים, מפני שלוחם חי מזכיר אמת בלתי נסבלת: החירות איננה תפאורה, היא חוב; היא איננה תנוחה, היא מחיר.
זה מה שאמר כבר, בדרכו הבוטה, השיר הישן של הזמר ‘מישל סרדּו’. מאחורי הפרובוקציה הסתתרה אמת היסטורית עירומה: בלי אמריקה, אירופה הייתה מדברת את שפת שעבודה. אלא שאמת זו, במקום להבשיל לכדי הכרת תודה, הולידה אצל רבים מעין אמנזיה מוסרית משונה. בדיעבד מקבלים ברצון את העובדה שהיה צריך להילחם בנאציזם. מודים בכך מפני שהסכנה כבר נחתמה, זוהתה, הוכנסה למוזיאון, והפכה לשיעור בית ספרי. אבל כאשר הרוע מחליף אוצר מילים, דגל, אסטרטגיה ותיאולוגיה, ושב בדמות האסלאמיזם החמוש, מיליציותיו, פטרוניו, שלוחיו ורשתות הטרור שלו, לפתע הכול נעשה « מורכב ». מה שהיה ברור אתמול נעשה היום « מסובך ». מה שדרש אתמול אומץ דורש היום « ניואנס ». והמילה הזו, ניואנס, נעשית לעיתים קרובות מדי לשם האלגנטי של הפחדנות.
השפלתה של רוב גדול מדי מוצאת מקלט מאחורי הנוסחה המבישה הזו: » זה מורכב », מפני שאין לו עוד האומץ לקרוא למה שהוא רואה בשמו. אבל הוא כבר אימץ את המבטא, קלט את הנוסחאות, ספג את רפלקסי הלשון; ובעוד מעט ידבר ערבית בשטף, וימשיך לקרוא לזה פתיחות, ניואנס או מודרניות. וגם היהודים עצמם, מן האורתודוקסי ועד המתבולל, ברובם הגדול, מוסיפים לחזור על האמרה « מאושר כמו יהודי בצרפת », כאילו נאחזים במקסימה מתה כדי לא לראות שהמציאות כבר מזמן הכחישה אותה. זוהי ארץ של צבועים, של מתחסדים, של ערמומיים ונכלוליים, שבה מסתירים את הטבע האמיתי תחת מראית עין של מעלה, שבה הכפילות עוברת בעד ניואנס, והפחדנות בעד תרבות. בלשון פשוטה יותר הייתי אומר: ארץ של בוגדים, עד כדי כך ההסוואה נעשתה בה טבע שני, ועד כדי כך הוויתור המוסרי לובש בה כיום את פרצופה המכובס של הנימוסיות.
כאן מצויה הטרגדיה. המערב מנציח בלהט רטרוספקטיבי מאבקים שאין לו עוד הכוח המוסרי לשאת בהווה. הוא ממשיך להגות את המילים תרבות, חירות, כבוד, זכות, אך הוא הוגה אותן כמי שמדקלם נוסחה שקיבל בירושה, לא כמי שנוטל על עצמו רצון מחייב. הוא מבקש לשמר את פירותיו של העולם החופשי מבלי להביט נכוחה באלה שמחזיקים בפועל את גבולותיו. הוא רוצה ביטחון, אך בלי הודאה בתלות. הוא רוצה סדר, אך בלי משאה של ההכרעה הטרגית. הוא רוצה שלום, אך בתנאי שמישהו אחר ישלם עליו.
וכאן נכנסת ישראל אל תוך הטקסט, לא כסמל נוח, אלא כשערורייה חיה עבור התודעות הרכות. שכן ישראל, בין אם ירצו בכך ובין אם לאו, ניצבת כיום על קו חזית שאירופה מתבוננת בו מרחוק באי-נוחות, בחשד או ביהירות. היא איננה מגינה רק על עריה, על משפחותיה, על מתיה, על זיכרונה ועל גבולותיה. היא מתמודדת עם כוחות שהפכו את השנאה למוחלט, את הטרור לשיטה, את הגיוס הכפוי לפדגוגיה, ואת השמדת ישראל ליותר ממטרה מקומית: להבטחה אידיאולוגית. מה שישראל נלחמת בו איננו רק איום עליה עצמה. זהו סוג של ברבריות פוליטית דתית שהמערב מעדיף לעיתים קרובות לנתח במקום לנקוב בשמה, לפרש במקום להילחם בה, לתרץ במקום להכריע אותה.
יש כאן היפוך מוסרי שכמעט אינו נסבל. צרפת, שנפגעה בעצמה על אדמתה מן הטרור האסלאמיסטי, שהתאבלה ברחובותיה, בבתי הספר שלה, בכנסיותיה ובאולמות המופעים שלה, ממשיכה לעיתים קרובות מדי לשמור את חומרת דינה המתמדת ביותר לא לאלה המקדשים רצח, אלא לאלה המתנגדים להם. כאילו להתגונן בעוצמה מפני אויבים מוצהרים הוא חטא חמור יותר מאשר להפוך את השנאה למעלה מהפכנית. כאילו השערורייה האמיתית אינה הפנאטיות, אלא התגובה לפנאטיות. כאילו התודעה האירופית, שאינה מסוגלת עוד לשאת את הכורח שבמאבק, מבקשת להיטהר באמצעות גינויו של מי שעדיין מעז להילחם.
מכאן מקבלת האמירה הישנה משמעות חדשה. אתמול, בלי האמריקאים, אולי הייתם מדברים גרמנית. היום, בלי אמריקה ובלי העברים, לא הייתם מדברים עוד את שפת עקרונותיכם הגדולים; הייתם מדברים את שפת כניעתכם, ועוד מעזים לקרוא לכך שלום. שכן לציוויליזציות עייפות יש תמיד אותה עורמה: הן מחליפות שם לוויתור שלהן וקוראות לו חכמה, לפחד שלהן וקוראות לו זהירות, לכניעתן וקוראות לו הומניזם. הן אינן מעזות עוד להצביע על הרוע, ולכן הן חושדות במי שמתנגד לו. אין להן עוד האומץ להגן על עולמן, ולכן הן מאשימות את מי שעדיין מגן על שלו. הן שונאות פחות את אויביהן מאשר את מי שמזכיר להן שאויב אכן קיים.
צרפת הרשמית נעשתה מומחית באמנות הזו של ניתוק. היא מהללת את המחתרת, אך חוששת מן ההתנגדות הממשית. היא מברכת את זכרו של הקורבן, אך מפנה את גבה לקורבן החי. היא מוחאת כפיים למשחרר לאחר שנקבר, אך מתקשה לשאת את בעל הברית כל עוד הוא פועל, כל עוד הוא מכה, כל עוד הוא מפריע לנוחות המוסרית של הסלונים. היא אוהבת את ההיסטוריה כשהיא כבר הסתיימה, סווגה, נוטרלה. היא איננה אוהבת את ההיסטוריה כאשר היא שבה עם פניה הטרגיות, כאשר היא מחייבת לבחור צד, כאשר היא מזכירה שיש תקופות שבהן איזון איננו אלא מילה נוספת לכניעה.
החמור ביותר איננו אפילו כפיות הטובה. החמור ביותר הוא ההשחתה הפנימית שהיא חושפת. שכן עם ששוכח את אלה המגינים עליו, סופו שישכח גם על מה הוא מגן. הוא ממשיך לדבר על חירות, אך כמו על ירושה שכבר איננו יודע את מחירה. הוא ממשיך לדבר על תרבות, אך כמו על הון סמלי שהוא מאמין כי לעולם לא יאזל. הוא ממשיך לומר « לעולם לא עוד », אך מסרב להודות שהרוע מעולם לא חדל, שהוא רק מחליף לשון, הצדקה, דגל ואסטרטגיה. אין זו רק כשל פוליטי. זוהי עייפות של הנפש.
לכן כן, צריך לדבר בחריפות. צריך לדבר נגד אירופה הזאת, החיה מהגנות שהיא בזה להן. נגד צרפת הזאת, ההופכת את החוב לחשד, את הכרת התודה למבוכה, את הצלילות לפרובוקציה. צריך להזכיר כי עמים שאינם יודעים עוד לכבד את הלוחמים החיים, בקרוב גם לא יהיו ראויים למתים שהם מנציחים. צריך להזכיר כי יש עדיין אומות המשלמות בדמן על זכותם של אחרים להתפלפל. וצריך להזכיר לבסוף כי מאחורי הנאומים הגדולים על האוניברסלי מסתתרת לעיתים קרובות אמת פחות אצילית: רבים אוהבים את השלום לא מפני שהם אוהבים את הצדק, אלא מפני שהם חוששים להידרש להגן על דבר כלשהו.
ואולי זהו, בסופו של דבר, הטרגי הצרפתי של השעה הזאת: לרצות עדיין גדולה בלי אומץ, זיכרון בלי נאמנות, תרבות בלי מאבק, מוסר בלי סיכון, וחירות בלי הכרת תודה כלפי אלה שעדיין מחזיקים, בבוץ של הממשות, את הקו שאחרים כבר נטשו.
רוני אקריש
סופר, מסאי, הוגה דעות ומרצה בישראל
מייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד
כמה מילים על המחבר
רוני אקריש הוא סופר, מסאי ומרצה בישראל. בשנת 2018 ייסד את האוניברסיטה העממית החינמית, הפועלת בירושלים ובאשדוד. עבודתו ניצבת בצומת שבין פילוסופיה, מחשבה עברית, היסטוריוסופיה מקראית, ביקורת תרבות והגות פוליטית. באמצעות מסות, מניפסטים והרצאות, הוא מפתח קול חופשי, תובעני ומחויב בשאלות של אחריות, ריבונות, העברה בין-דורית, אמת היסטורית והשברים המוסריים של העולם בן זמננו.
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות