כשהרגש הופך להוכחה, הוויכוח כולו משנה צורה. השאלה הפשוטה « האם זה נכון? » כבר אינה נתפסת כשאלה עניינית בלבד; לעיתים היא נשמעת קרה, חשדנית, כמעט אכזרית. הומו אופיניקוס מעדיף שאלה אחרת לגמרי: איך אפשר שלא להרגיש את מה שאני מרגיש? וכאן מתרחש המעבר החשוב. המחלוקת מפסיקה להיות ויכוח על עובדות, פרשנויות או טיעונים, והופכת למבחן מוסרי. אם אינך מרגיש כמוני, אולי משהו בך פגום; אם אינך מזועזע כמוני, אולי חסר לך משהו באנושיותך; ואם אתה מבקש לבדוק נתונים בזמן שכולם כבר כועסים, ייתכן שבעיני הסביבה עצם הבדיקה הופכת אותך לחשוד.
זהו אחד היתרונות הגדולים של הרגש בעולם הפולמוסי החדש: קשה מאוד להתווכח איתו. אפשר לתקן עובדה, להפריך מספר, לבדוק מסמך או לערער על פרשנות, אבל כיצד מפריכים את המשפט « כך אני מרגיש »? אי אפשר באמת. לכן הרגש נעשה עבור הומו אופיניקוס למבצר נוח מאוד. הוא יכול להתבצר בתוכו, ומי שמגיע מבחוץ עם הקשרים, נתונים, מסמכים או שאלות כבר עלול להיראות קר מדי, ספקני מדי, אולי אפילו חסר לב.
אלא שתקופתנו העניקה להומו אופיניקוס מתנה גדולה עוד יותר: היא חסכה ממנו, כמעט לחלוטין, את הצורך לפגוש אדם שבאמת חושב אחרת. פעם הייתה זו סכנה יומיומית. משפחות ישבו יחד, שכנים התווכחו, אנשים עבדו לצד מי שלא הצביע כמוהם, ולעיתים נאלצו אפילו להקשיב. לפעמים התרחש גם האסון האינטלקטואלי הנורא מכול: התברר שהאדם מן המחנה האחר אינו מפלצת, ואולי, רחמנא ליצלן, הוא אפילו צודק בנקודה מסוימת.
היום קל הרבה יותר להימנע מן החוויה הטראומטית הזאת. הומו אופיניקוס יכול לבנות לעצמו סביבה נקייה כמעט לחלוטין מהפרעות. הוא בוחר את העיתונאים הנכונים, את הפרשנים הנכונים, את הקבוצות הנכונות, את החברים הנכונים ואת מקורות המידע שמתאימים בדיוק להשקפת עולמו. מכאן האלגוריתם כבר עושה את העבודה בשבילו. אתה בעד איקס? הנה עוד איקס. אתה שונא וואי? הנה עוד עשרים סיבות מדוע וואי נורא. אתה חושד בזד? אל דאגה, עוד רגע יגיע סרטון שיאשר שהחשד שלך היה אפילו מתון מדי.
וכך, בסוף היום, האדם זוכה בתחושה נעימה מאוד: העולם כולו חושב כמוהו. כמובן, לא העולם כולו, אלא אותו חלק קטן, מסונן ומותאם אישית שנבנה במיוחד כדי לא להפריע לו. כאן אולי טמון אחד השינויים העמוקים ביותר של זמננו: אנחנו כבר לא תמיד מחפשים מידע כדי לבדוק את עצמנו; אנחנו מחפשים מידע כדי לקבל אישור לעצמנו. הומו אופיניקוס אינו רוצה שהמציאות תפתיע אותו. הוא רוצה שהיא תמחא לו כפיים.
מכאן נולדת הצורה העמידה ביותר של הבורות: הבורות שבעת הרצון. לבור הישן היה לפחות יתרון אחד. לפעמים הוא ידע שהוא בור. הוא ידע שלא למד, ידע שאינו יודע, ולכן נותרה בו אפשרות כלשהי ללמידה. הבור החדש משוכלל הרבה יותר. יש לו מקורות, יש לו קישורים, יש לו צילומי מסך, יש לו גרפים, יש לו משפט של פרופסור בכיר ויש לו אפילו מחקר שמעולם לא פתח. מבחינתו זה מספיק בהחלט. הוא אינו זקוק עוד לידע עצמו, משום שיש לו כבר את המראה החיצוני של הידע.
ופה צריך להיזהר: הומו אופיניקוס אינו בהכרח אדם טיפש. לעיתים הוא אפילו אינטליגנטי מאוד. הוא יכול להיות רופא, עורך דין, מרצה, הייטקיסט, עיתונאי, שר או פרופסור. תארים אינם חיסון מפני טיפשות; לעיתים הם רק מעניקים לה אוצר מילים משוכלל יותר. אפשר להיות אדם חכם מאוד ובכל זאת לחשוב רע מאוד, אם משתמשים באינטליגנציה לא כדי לבדוק את הדעות שלנו אלא כדי להגן עליהן בכל מחיר.
ברגע הזה השכל חדל להיות כלי של חקירה והופך לעורך הדין של הדעות הקדומות. עורך דין מצוין, אגב. הוא יביא תקדימים, מחקרים, ציטוטים, היסטוריה, פסיכולוגיה וכלכלה, וינהל את המשפט באופן מרשים ביותר, בתנאי אחד קטן: שפסק הדין כבר נכתב לפני שהדיון התחיל. כך יכולה האינטליגנציה עצמה להפוך למנגנון הגנה מפני מחשבה.
וזה המקום שבו נכנסת התרבות. לא התרבות במובנה הקישוטי, לא היכולת לנקוב בשמות של סופרים או לצטט פילוסוף בארוחת ערב, אלא התרבות במובנה העמוק: היכולת לקשור בין דברים, להבדיל ביניהם, להציב אותם בתוך זמן, לזכור מה קדם למה, להבין שמילים משתנות, שמושגים נולדים בתוך הקשר ושאירועים אינם מתחילים ביום שבו הופיע הסרטון הראשון ברשת.
תרבות אמיתית היא אויב קשה של הומו אופיניקוס, משום שהיא מקלקלת לו את הסיפור. היא מכניסה הקשר במקום שבו הוא רצה סיסמה, מזכירה תקדימים במקום שבו ביקש להכריז על תקדים חסר תקדים, ודורשת הבחנות במקום שבו היה לו נוח לחלק את העולם לשני מחנות. והגרוע מכול מבחינתו, היא מביאה איתה את האויב הגדול של תקופתנו: הניואנס.
הניואנס מפריע לחלוקה המסודרת בין טובים לרעים. הוא מעז לומר שלפעמים שני דברים יכולים להיות נכונים בעת ובעונה אחת, שאדם שאתה מתנגד לו אינו בהכרח מפלצת, ושאדם שאתה מעריץ אינו בהכרח גאון. הוא מחליף שחור ולבן בגוונים של אפור, ובעולם התקשורתי שלנו יש בכך בעיה חמורה במיוחד: אפור אינו מצטלם טוב, וניואנס, למרבה הצער, גם מאריך משפטים.
אבל אנחנו רוצים משפט קצר. משפט שאפשר להניף על שלט, לשלוח בקבוצה, להעלות לרשת ולזהות באמצעותו מיד מי משלנו ומי לא. אנחנו רוצים משפט שלא ידרוש הסבר אלא הזדהות, לא מחשבה אלא תגובה. כך נוצרת אחת האירוניות הגדולות של זמננו: יש לנו יותר מידע מאי פעם, אבל לא בהכרח יותר הבנה. אנחנו יודעים אינספור פרטים, אך מתקשים לחבר ביניהם; נחשפים ליותר תמונות, אך מבינים פחות הקשרים; מדברים ללא הפסקה, אך מקשיבים מעט מאוד.
ובתוך כל זה אנחנו מתחילים לבלבל בין דברים שפעם ידענו להפריד ביניהם: בין פופולריות לאמת, בין חשיפה לחשיבות, בין זעם למוסר, בין רגש לעומק ובין חזרה אינסופית על משפט לבין הוכחה שלו. הומו אופיניקוס חי מצוין בתוך הבלבול הזה. למעשה, הוא מותאם אליו להפליא. הוא גולל, מגיב, משתף, שוכח ועובר לנושא הבא. הנושאים משתנים, העמדות משתנות, לפעמים אפילו האויבים משתנים, אך דבר אחד נשאר יציב לחלוטין: הביטחון העצמי.
ובכל זאת, אם יש דרך כלשהי להיחלץ מן המפעל הזה, היא כמעט מביכה בפשטותה. צריך לקרוא, להקשיב, לבדוק, להמתין, לשאול, להשוות, להטיל ספק, ובעיקר להחזיר לחיים משפט שנעשה כמעט בלתי לגיטימי: אני לא יודע.
אולי זה המשפט האינטלקטואלי ביותר שאדם מסוגל לומר. צריך להיות מסוגלים לקרוא אדם שאנחנו מתעבים בלי לסגור את הספר בעמוד השני, להקשיב לטיעון שמכעיס אותנו בלי לאבחן מיד את מי שאמר אותו, להבין שאדם מן הצד השני עשוי להיות צודק בנקודה מסוימת, ולהודות שגם אדם מן המחנה שלנו מסוגל לדבר שטויות. ובעיקר צריך לקבל עובדה פשוטה, כמעט מעליבה: המציאות אינה חברה במפלגה שלנו. היא אינה קוראת את הפוסטים שלנו, אינה מתייעצת עם העקרונות שלנו ואינה מחויבת להתאים את עצמה לנוחות המוסרית שלנו.
אולי צריך גם לגלות מחדש את אחת הפעולות הרדיקליות ביותר של זמננו: לא להגיב מיד. קרה משהו? אפשר לחכות. אפשר לקרוא. אפשר לבדוק. אפשר אפילו לישון לילה לפני שמכריעים את גורל האנושות. אפשר לומר: אני עדיין לא יודע מה לחשוב על זה. הומו אופיניקוס יראה בכך חולשה. ייתכן שזה דווקא אחד הסימנים האחרונים לבריאות אינטלקטואלית.
כי הטיפשות הגדולה של תקופתנו אינה צריכה לסגור ספריות. להפך. היא יכולה לפתוח את כולן. היא יכולה להעלות מיליוני ספרים לענן, להנגיש כתבי יד, לצלם ארכיונים ולסרוק אנציקלופדיות, ואז לייצר אדם המשוכנע שעצם העובדה שכל הידע הזה נמצא במרחק נגיעה פירושה שהוא כבר יודע.
זהו הניצחון המושלם: האדם מוקף ידע, אבל מוגן מפניו. הוא מתייעץ במקום ללמוד, מגיב במקום לחשוב, אוסף אישורים במקום לבדוק וצובר סימנים חיצוניים של ידע עד שהוא כבר אינו מרגיש שחסר לו ידע. לכן הטיפשות העכשווית אינה נראית עוד כמו טיפשות. זה בדיוק סוד כוחה. היא לובשת חליפה, מחזיקה תואר, מדברת בשפה מקצועית, מצטטת מחקרים, משתמשת בגרפים ומזכירה בלי הרף את המדע, ההיסטוריה, הצדק, הדמוקרטיה והמוסר.
והיא עושה את כל זה בביטחון מוחלט.
הומו אופיניקוס איננו הטיפש של הכפר הישן. הוא אדם מעודכן, מחובר, רהוט, מתועד ומשוכנע. לא חסרות לו דעות; להפך, יש לו אולי יותר מדי. מה שחסר לו הוא משהו קטן הרבה יותר, אבל חשוב לאין שיעור: אותו סדק פנימי שדרכו יכולה להיכנס מחשבה שלא הייתה שם קודם.
אולי אינטליגנציה אמיתית אינה מתחילה במקום שבו אדם יודע הרבה. אולי היא מתחילה במקום שבו הוא מבין עד כמה גדול מה שאינו יודע. להומו אופיניקוס יש פתרון נוח בהרבה: הוא פשוט ויתר על השאלה.
וזה אולי יהיה ההישג הגדול של תקופתנו. לא שהיא ייצרה את האדם הבור ביותר בתולדות האנושות, אלא את האדם שמוקף ביותר ידע מאי פעם, ובכל זאת איבד בהדרגה אפילו את הידיעה שהוא אינו יודע.
הומו אופיניקוס: האדם שיודע כמעט הכול, בעיקר מפני שכבר אינו מרגיש צורך ללמוד דבר.
על המחבר
רוני אקריש הוא מסאי, מרצה, מייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד ומורה להיסטוריוסופיה מקראית. עבודתו עוסקת בקשרים שבין מחשבת המקרא, פילוסופיה, היסטוריה, אתיקה והחברה בת זמננו. בכתביו ובהוראתו הוא מבקש להפגיש בין מקורות יהודיים לבין המחשבה האוניברסלית, מתוך תרבות של שאלה, אחריות והעברת ידע.
© 2026 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות.