זהות פרוגרסיבית הגמונית » מאת רוני אקריש »

by Rony Akrich
זהות פרוגרסיבית הגמונית » מאת רוני אקריש »

פילוסופים נאורים מסוימים העירו אותי מהתרדמה הדוגמטית שבה כל העידן היה עסוק בלהרדים את הנעורים ואת עצמי. נאלצים להגיש את כתב האישום שלנו נגד הרלטיביזם התרבותי ותביעתנו, למען תרבות השורשים. מה שהפילוסופים הללו מרוממים במאמריהם, ואשר הציל אותי, הוא היכולת של הפרט לעזוב את עצמו, להכניס את עצמו בסוגריים. ה « אפושה » המפורסם של ‘אדמונד הוסרל’ ושל המסורת הפנומנולוגית: להשתחרר מעצמך כדי להיות חופשי למשהו אחר מלבדך, למשהו גדול מעצמך, במקרה הזה יצירות הנפש והתבונה. הצעד הזה, הצידה, פותח את הדלתות לחיים בשילוב הדעת. אהבתי לפילוסופיה, נראתה לי, מובנת אם לא חיונית בשעות המוקדמות של התבגרותי, לאחר מכן נדבקתי בתשוקה לחשיבה, לסקרנות, לקושיות לגבי הידוע והמוגמר כביכול. היא מסרבת את המושג, היא מנקרת ומעמידה בסימן שאלה, את מה שנראה לנו כמובן מאליו והאמת היחידה. אנו חיים ביקום רווי בתשובות והיא מעמידה אותן ללא הפוגה לבדיקה ולביקורת, זו הסיבה שבגללה בני שיחו של סוקרטס נעשו כל כך חסרי סבלנות כלפיו.
משברים פוליטיים ומוסריים הם משברים אינטלקטואליים, מחשבה אינה פעולה, אלא פעילות חזקה ונחושה צריכה להינשא על ידי כמה רעיונות, ובמיוחד בקשר לייעודו של האדם, משמעות מסוימת לציוויליזציה שבה היינו רוצים לחיות. הספציפיות, גם הקושי, של העת הנוכחי נובעת מהפער בין הדמות האידיאולוגית הפרוגרסיבית שאינה מורשת של השמאל בלבד, כי גם חלק גדול מהימין כבר אימץ אותה. תופעה זו משפיעה ומבליעה את האליטה הפוליטית, התקשורתית, התרבותית והאקדמית כיום. יותר ויותר אנשים מודדים את המבוי הסתום בנפשם ובמצפונם, הם סובלים מזה על בשרם ואינם מקבלים עוד להיכנע לו בצייתנות. הפרוגרסיביים נשארים כפופים למה שכמה פילוסופים מכנים « קשרים נפשיים », כלומר אסוציאציות מוסריות של רעיונות, ובכך השורשיות, העבר, האומה, כולם מייצגים « נקודות כאב », פר אקסלנס, במעשים ובמחוות של הפרוגרסיויזם. לאידיאלים שלהם אין עוד את מונופול הדיבור, אבל הם שומרים על המונופול של הלגיטימיות המושלמת של « עידן חדש » ומחבלים בכל ביקורת כנגד כל אותן הנחות.
הם מניחים שהאדם יהיה חופשי יותר, על אחת כמה וכמה יצירתי יותר, ככל שהוא ישוחרר מעול העבר. לא שבתי הספר נסגרו, או אפילו שהעבר, הספרותי או ההיסטורי, כבר לא נלמד. תמיד אפשר יהיה לסתור אותי ולהתנגד לי, למשל, שהסטואיים או הנאורות נשארו בתוכניות הלימודים. אך הם לא נלמדים עוד בכוונה לייצר יורשים, לייצר, בלשון המעטה, ישראלים, ובאופן הגיוני למדי הפדגוגיה שרווחה מאז הופכת את ניכוסה לבלתי אפשרית. יתרה מכך, מילה משמעותית התערבה באוצר המילים של בית הספר, זו כבר לא שאלה של « הוראה » אלא של העלאת « מודעות ». בדרך זו הכניעו את התנאים להופעתו של הפרט המשוחרר באמת, של הפרט המסוגל לחשוב, לשפוט, לפגוש את עצמו ולדבר.
עם זאת, אין מחשבה חופשית ללא שליטה בשפה, כלומר אוצר מילים שופע, תחביר בעל ניואנסים אך קפדני לא פחות. השפה היא מכשיר מובהק של האמנציפציה, היא מאפשרת לארגן את העולם ההפוך הראשוני, להורות על מה שניתן לנו בערבוביה, לקחת קצת מרחק, אך היא גם מכשיר לתפיסה, היא מחדירה הבחנות וחושפת לנו את המציאות על מגוון שלה.
איך יוכל אדם לטעון לחופש כאשר אנו מפקירים אותו לעצמו, מפקידים אותו בעולם היחיד שסביבו? בן אדם המנותק מן האוצר של העבר, תלוש מן העולם הישן, נדמה לי שהוא נשאר כלוא בכלא של ההווה. העבר הנמחק, העשיר באופני קיום שונים משלנו, הוא מנוף להטיל ספק בעולם שבו אנו חיים. ההשלכות הן הרות אסון, ואחרי שנים של חינוך פרוגרסיוי, כבר אין להוכיח את העניין, צריך רק לפקוח את העיניים. שני קורבנות הם:
קודם כל, האיש שהתרוקן מכל חומר, מכל פנימיות המאפשרת לו ללכת בביטחון בנתיבי חייו. עולמות עניים, משוטחים על ההווה ומסורים, כפותים, לדוקסה, לשיח של ה »פוליטיקלי קורקט ». השתרשות, כלומר להיות חלק מהיסטוריה ומן המקום, היא הכרח אנתרופולוגי.
« השתרשות הוא אולי הצורך הכי חשוב והכי לא מובן של נפש האדם. זה אחד הקשים ביותר להגדרה. לאדם יש שורש באמצעות השתתפותו האמתית, הפעילה והטבעית בקיומה של קהילה השומרת בחיים אוצרות מסוימים מהעבר והצגות מסוימות של העתיד. השתתפות טבעית, כלומר מובאת אוטומטית לפי מקום, לידה, מקצוע, סביבה. כל אדם צריך להיות בעל שורשים מרובים. הוא צריך לקבל כמעט את כל חייו המוסריים, האינטלקטואליים והרוחניים דרך המרחבים שהוא חלק טבעי מהם. » (סימון וויל [הפילוסוף]  1949 « ההשתרשות »).
האדם ללא היסטוריה, ללא עבר נידון להפשטה, הוא חי, במילותיו של ‘אנרי ברגסון’, « על פני עצמו ». השורשים אינם משתתקים, להיפך הם מניעים. ההיסטוריה המועברת אלינו היא כמו דיו לטבול בו את הנוצה שלנו.
הקורבן הגדול הנוסף הוא האומה, היא מפוצלת ומוותרת על טיפוח הייחודיות שלה, ובכך רוצה ליישר קו עם מתכוני הזמן. הייחודיות של מדינת ישראל, כפי שאני מנסה לעגן בטקסט הזה, היא התשוקה לעולם המשותף ללא כל צורך בגלובליזציה או מדיניות התבוללות. אנחנו אוהבים את המורשת שלנו כדי להציע אותה לכל מי שמתכוון או רוצה להיות ישראלי עברי. עם זאת, אנו נקראים מכל הצדדים, לצו זה, להמיר את אמונתנו לחברה מכילה, שם אחר לקונפורמיזם. הופעת המושג « לחיות ביחד » מוכיחה שחתמנו על הכניעה של החברה שלנו לטובת היצרנים של האחידות מתוך המרובה. הדאגה היחידה שלנו חייבת להיות להבטיח נינוחות, להבטיח דו-קיום שליו של קהילות, כל אחת חיה לפי ההרגלים והמנהגים שלה, שיטות הלבוש, ואפילו החוקים שלה.
המילה תרבות, במובן ההומניסטי, מדברת בשפתו של ‘קיקרו’. הפילוסוף חושב את היווצרות הנפש על פי המודל של עבודת האדמה. הביטוי « קולטורה אנימי » שאול מאוצר המילים החקלאי ומתאר בבירור את המאמצים שיש לעשות, את הסבלנות שחייבת להיות כדי להפוך לאדם מתורבת. באותו אופן שבו ארץ הופכת יוצרת ופורייה רק בתנאי של נקבה, חציבה וחפירה, המוח האנושי יכול לתבוע מקוריות או ייחודיות כלשהי רק בתנאי שהוא נכנע לציות קפדני. תרבות במובן האתנולוגי מנוגדת לטבע, האדם הוא יצור של תרבות, במובן שהוא מעצב את הקיום, הוא לא סתם אוכל, הוא מבשל, או מאמץ טקסים… לא הכול תרבות כי לא הכול פועל להרחבת המחשבה. הצהלה, ההנאה שהעבודה האמתית של התרבות מעוררת היא בדיוק התחושה הזו של לגלות לנו היבט של המציאות הבלתי צפויה הבלטי ידועה.
התפיסה ההומניסטית של התרבות נגועה במשמעותה האתנולוגית, הייתה לה תוצאה איומה שלא חינכה עוד את הנושאים שמאפשרים לבדם את היווצרות המחשבה העצמאית. האדם השואף לטפח את עצמו חייב לדעת את אומנות השחרור מעצמו, אם הוא רוצה להיות חופשי למשהו גדול ממנו לאין שיעור. אם אנחנו רוצים שמונטיין, מולייר, רוסו, שאטובריאן, פלובר, אפלטון, דקארט, ניקולא פוסין יהפכו לבני לווייתנו בחיים ובמחשבה, אז אנחנו נדרשים לענווה אמתית כדי לקבל השראה טובה יותר מיצירותיהם. תרבות הופכת לשם נרדף, ל « מעצר בית », בזהות פרוגרסיבית הגמונית, אך ההוכחה היא חותכת, אנחנו תמיד יכולים לקחת צעד הצידה, לחלץ את עצמנו ממה שאנחנו…ולפתוח את עצמנו לכולם ולכל דבר. 

Related Videos

WhatsApp