מפגש 99: הרב שמואל עוזיאל – מבוא להגותו של עמנואל לוינס | אחראי עליך או אחראי במקומך?

by Rony Akrich
0 comment

האומניזם של האדם האחר עמ’ 49
התנועה לעבר האחר, במקום להשלים אותי או לתת לי סיפוק עצמי, מערבת אותי במצב שמצד אחד לא היה קשור אלי והיה צריך להשאיר אותי אדיש : ומה חיפשתי בבלגן הזה ? מהיכן ההלם הזה כשאני עובר באדישות מתחת למבט של האחר ? היחס לאחר מעמיד אותי בשאלה, מרוקן אותי מעצמי ולא מפסיק לרוקן אותי כשהוא מגלה בי משאבים חדשים תמיד. לא ידעתי עד כמה אני עשיר, אבל כבר אין לי את הזכות לשמור שום דבר.
פול ריקר – על « אחרת מלהיות » עמ’ 1
ההימור העיקרי של ספר זה הוא קישור בין גורל היחסים שייווצרו בין אתיקת האחריות לאונטולוגיה לגורל של השפות של כל אחת מהן : אמירה בצד האתי, והנאמר/אמור בצד האונטולוגיה. ההימור נועז ככל שהקשר הפנימי של כל אחת משתי דיסציפלינות אלה עם הדרך משלהן לבטא [דברים] מוליך לשני קשיים הנוצרים על ידי הדרך החדשה להתפלסף…
אחרת מלהיות עמ’ 83
האחד נחשף לשני כמו עור שנחשף למה שכואב לו, כמו לחי המוצעת למי שמכה. ]במהלך השיחה שהשפה מאפשרת], הסובייקט באמירה מתקרב (proximity) לאחר בכך שהוא מבטא את עצמו, (ex-pression ( במובן המילולי של המילה, על ידי גירוש עצמו מחוץ לכל מקום, הוא כבר לא מאוכלס, ולא דורך על שום קרקע. .. לפני הנאמר, האמירה מגלה מי המדבר, לא כאובייקט שנחשף לתיאוריה, אלא כפי שהוא מגלה את עצמו על ידי הזנחת הגנותיו, עזיבת המקלט, חשיפת עצמו לזעם ופגיעה.
אחרת מלהיות עמ’ 85
הסובייקטיביות של הסובייקט היא פגיעות, חשיפה לפגיעה, רגישות, פסיביות פסיבית יותר מכל פסיביות, זמן בלתי ניתן לשחזור, דיא-כרוניה שאינה ניתנת להרכבה של סבלנות, חשיפה שתוצג תמיד, חשיפה המחייבת ביטוי, ובכך האמירה (le Dire), ומתוך כך גם נתינה (le Donner)… האמירה, הפסיביות הפסיבית ביותר, אינה נפרדת מהסבלנות והתלונה על כאב ; גם אם הוא יכול למצוא מפלט בנאמר (le dit) החל מהפצע והליטוף בנקודות שבהן הכאב מופיע ומשם למגע ומשם לידע על הקשיות או הרכות, החום או הקור, ומשם לתימטיזציה. כשלעצמה, האמירה היא המשמעות של סבלנות וכאב; באמירה הסבל מביע את עצמו באופנים של הנתינה, גם אם מחיר המשמעות הזאת, גורם לסובייקט להסתכן בסבל בלי סיבה.
שם עמ’ 271
האם מלחמה במלחמה לא מנציחה את מה שהיא נקראת לסלק כדי לקדש במצפונה הטוב את המלחמה וסגולותיה הגבריות ? עלינו לשקול מחדש המשמעות של חולשה אנושית מסוימת וכבר ולא לראות בסבלנות רק ההיפך מהסופיות אונטולוגית של האדם. אבל בשביל זה צריך להיות סבלני בעצמו, מבלי לבקש סבלנות מהאחרים; ואז, להודות בהבדל בין עצמך לאחרים… ואולי, לחשוב ההבדל הזה ביני לבין האחר, חוסר השוויון הזה, בא כהפוך לחלוטין לדיכוי.
אחרת מלהיות עמ’ 88
זהותו של הזהה (le meme) ב- « אני » בא אליו למרות עצמו, מבחוץ, כאילו נבחר או כמו השראה, כייחודו של הממנה. הסובייקט הוא עבור האחר; ישותו הולכת עבור האחר; ההוויה שלו מתה מהמשמעות. הסובייקטיביות בהזדקנות היא ייחודתי, אין לה תחליף, אני ולא אחר, אבל היא מוצאת עצמה למרות עצמה בציות ללא עריקות במקום בו מרד מבעבע עבור האחר עוד לפני כל התחייבות.
שם עמ’ 218
[וזה יגרום ל] לידה סמויה של העצמי מכיוון שעוד לפני המקור, עוד לפני היוזמה, עוד לפני ההווה שניתן להגדירו ולייעדו, דרך הזיכרון למשל: לידה אנ-כרוניסטית, לפני האנ-ארכיה הנוכחית שלה, הלא מתחילה ; לידה סמויה – לעולם לא נוכחת; הוצאת ההווה מההתאמה [המוחלטת] עם עצמך, מכיוון שהיא במגע, ברגישות, בפגיעות, בחשיפה לזעם של האחר.

Related Videos