אחד המאפיינים של העולם הנגאל הוא השתיקה. בעולם העליון שוררת שתיקה, בנצח נאלם הדיבור. במבוא לחלק השלישי שבו ביאר רוזנצוויג את עניינה של תפילת הציבור הוא מציב בפסגתה את השתיקה המשותפת:
ומכאן ששיאה של הליטורגיה אינו בדיבור המשותף אלא במחווה המשותפת. הליטורגיה גואלת את המחווה מאזיקיה כמשרתת נמושה של הלשון, ועושה אותה יתרה על הלשון. במחווה הליטורגית בלבד יש משום הטרמה ל’שפה ברורה’, זו שהובטחה לעמים נפלגי לשונות ‘ביום ההוא’ (עמ’ 321).