מלבד התפוררותו של השלטון העקור, מה שכרגע מרגיז אותי, הוא חוסר היעילות וחוסר התוכיות של מדיניות הפנים והחוץ. אנו, הישראלים, מוכנים לשאת את עול המרוץ למקלטים, לסבול הנזקים החומריים, הייסורים והצער, אך גם דרמות וטרגדיות אנושיות, אם רק, רק, היה קיים מהלך סדור, אמתי, ופרויקט מוכח לעתידנו הנראה לעין. אילו הייתה לנו תקווה, ציפייה לממשל עם עמוד שדרה, עם יעוד ברור לכל העם, כולנו היינו סבלניים, מאמינים בעצמנו ובטוחים שמחר נקום עם שיר חדש בלב. לנוכח כל אותם האירועים שפגעו בנו קשות, בגוף ובנפש, חייבים ביחד להודות ולהתוודות, אל מול החלל הריק מתוכן, ששגינו בפסביות חולנית לנוכח התנהלות פוליטית, חברתית וכלכלית כושלת ואכזרית לחסרי שם ואמצעים. האירועים האחרונים והעכשוויים מעידים על מציאות מפחידה, מציאות יותר ויותר חסרת תוחלת. כמובן ובהחלט, אסור לנו להתכחש לכל הישגינו מאז ימי עצמאותנו, כמובן הטעות היא אנושית, ערכות גרועות ותוכניות כוזבות, זה אכן מצער. הבעיה הנוכחית היא בפשטות היעדרות יסודית של יעדים סוציו-אקונומיים, לו »ז של צדק חברתי לכול חלקי האוכלוסייה והכרזה על ריבונותנו. כרגע אנחנו נעמדים עם הגב לקיר, גדושים בשאלות קיומיות.התקיפות הקרימינליות של החמס מתוך שטחי עזה אל עבר אוכלוסיות אזרחיות הן חזרה מתמדת וידועה לתסריטים טרגיים ולתוצאות דרמתיות. ממשלות ישראל למיניהן מכריזות על מלחמת חורמה, מצהירות שלא תהיה להם תקומה, מדברים, מתווכחים בריש גלי בעזרת הגנרלים בדימוס שהחליפו את המומחים הרפואיים, על איך, איפה, מתי, כמה לאן וכו’… העיקר בסופו של דבר, הפסקת אש ללא סיכום חד משמעי. מה שתמיד סופי, אלו הטרגדיות הבלתי הפיכות, מותם של אזרחנו וחיילינו, הנכים הפצועים לעד, נפשית ופיזית, בכל סבב מבצעי חינמי.בואו ונוסיף את המחיר הגשמי, הכבד, שהאוכלוסייה משלמת לעתים קרובות מדי ודוחקת אותה למצבי מצוקה וייאוש. בעוד זמן קצר אנו נאשר ונאפשר העברת כספים, שוחד ומיני סובסידיות הומניטריות לחמאס, זהו הדרך, דרכו הוא ישקם את עצמו לעיני כל, הוא יתחמש ביותר שאת ועוז. הזדמנות פז למדינה היהודית ליהנות מהפוגה, לחזור לשגרת הצרכנות, לחיות בהשליה מתמדת ושקרית. הטלת טונות של חומרי נפץ ופסולת על עזה, הרס של בניינים ושטחים סטריליים, היא דרך לשחרר את התסכולים שלנו, ולא מדיניות בעד, מחושבת. (« המלחמה אינה אלא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים. » קרל פון קלוזביץ « המלחמה »(ברור לכולנו שפעולות צבאיות נותנות לאזרחים הרגשה של הקלה, של נקמה מול התוקפן, צריך להעניש את מי שמכה ופוגע בריבונות המדינה. אם לפני כן לא עסקו במלכת מחשבת בקשר לסיבה ולמסובב הנושא, ברור שתוך כדי איננו הזמן הנכון להתבוננות זו. דעתי היא שלאחר מכן המצב יחזור לתיקונו, זאת אומרת, לעסקים כרגיל.ברצון המדיני להסיט את תשומת לב העם ולספק לו קתרזיס אמתי, שחרור של הלא מודע הסוציולוגי שלו כמו המועקות שלו. אין כל יעוד מעשי בכל אלה, שלום יחסי לעולם לא יושג שם אלא אם החמאס יזדקק לאתנחתא, למימון נוסף בכדי לחזק את עצמו, לרדוף את ההגמוניה שלו על 2 מיליון אזרחים משועבדים.חזרתם של בני הערובה הישראלים וגופות חיילינו, המוחזקים בידי החמאס, היה אמור להיות תנאי בלתי מתפשר להפסקת האש וחזרת ההספקה המוענקת על ידי ישראל. הטרגדיה ההומניטארית הזו חייבת למצוא, בתוך הציבור השאנן, תמיכה וביטוי הפגנתי ברור, כי כל אחד כאן יכול להפוך, בן רגע, לקורבן של מחר. לא רק שאותן משפחות אבלות וקרועות, עייפות ממאבק מתמשך מול אוזניים ערלות, אלא שהעם בכללותו לא יסכים יותר, לא יקבל את הבלתי נסבל לעצמו. איך אפשר ללכת לישון כשילדינו, אזרחנו אינם יכולים לחזור הביתה, לחזור לחיק משפחותיהם!לגבי המרי האזרחי של ערבי ישראל, זה לא יכול להיות מפורש יותר, הכתובת הייתה על הקיר מזמן. ההקשר צלול, חוסר מהותיות מוחלט של ממשלת הבובות הזו וכוח משטרתי, עם כפות ידיים ורגליים אזוקות, שהפכו בין לילה ללא יעילים מול פושעים מורדים ומתפרעים. לא הצליחו לשלוט במצב, המומים מההיקף והפריסה של הלוחמה ברחובות. נמצאו עם המכנס למטה, ללא יעדים ברורים או מטרות תכליתיות על מנת להסב את המגמה הרצחנית, אז איך בדיוק יוכלו להמשיך כדי להשיג את הלא קיים?היחס בין הברבריות הטרוריסטית מעזה לבין הפוגרומים האנטישמיים של שנת 2021, במגבלות זמננו העכשווי, מאפשרים לנו לטעון שזו תוצאה של אותה אימפוטנציה ואותה אינרציה בזמן ששניהן מזינות אחת את השנייה.בואו ונקבע בצורה בוטה כי לממשלת ישראל אין בה מדיניות ואין בה מטרה אמתית, כי אם בתחום אחד ויחיד, רצון דיכאוני ותועלתני לרגעים של שלום שיכשירו את שלטון היחיד, ההגמוני, והתעצמות כלכלית לשדולה העשירה!(« אם אתה רוצה שלום התכונן למלחמה »)חולשה יוצרת תחושות של הפקעה, והחלל הריק מזמין את הכוחות החיצוניים לחדירה אליו, זהו מרשם מסודר לאסון שקורה עכשיו.כולנו מודעים בהחלט שמדינת ישראל, לראשונה בתולדותיה, מתפקדת ללא ממשלה וללא משילות ממשית, התפרקות חסרת תקדים של השלטון.הקרבות ברחובותינו השתוללו ברחבי הארץ, תחת עיניהם הצעירות של שוטרינו ההמומים והסוערים. זהו שיאו של חוסר רצון להטלת ריבונות תמידית לאורך 20 השנים האחרונות, איפה שגופי הממשל, המדינה, המשפט והתקשורת הוכיחו את חוסר הרלוונטיות שלהם וחוסר יכולתם לתרגם, בעת משבר, את המשמעות למדינת חוק.מהרס חוקתי נגיע להרס טוטאלי.אם אי פעם חצי מיליון כלי הנשק, שנמצאים בתוך האוכלוסייה הערבית, יצאו למרחב הפתוח וישמשו למהפכה לאומנית ולא פלילית. אם אי פעם החיזבאללה יצטרף לאופוריה הברברית עם הטילים שלו, באמת אינני יודע לאן פנינו יהיו מועדות, לאן כל זה יוביל אותנו למרבה הצער.אל דאגה חברי, אף אחד כאן לא יישא באשמה אולי טיפה באחריות, כמו השר לביטחון הפנים בימנו אלו, לטרגדיה הזו כמו הקודמות במקומות ובזמנים אחרים.בוודאי שלא, המנהיג העומד בראש המערכת הממשלתית, ולא השרים למיניהם בסכנת הכחדה, לא הבובות בכנסת ושאר משרתי השלטון המעריצים מעל הכל, עמדות הכוח, ומשתפים פעולה ולא עושים דבר.הם האשמים, הם שמעמידים אותנו במצבים הדרמטיים האלה!קשה לי לדמיין ערימה של יצורים אומללים כמו אלו, בלי למעט אולי וגם באותם האנשים הבוחרים בהם שוב ושוב ולעולם אינם מושפעים מן הקריסות החוזרות ונשנות.בסופו של יום, האשמה תמיד תלויה בנו, האזרחים.אנחנו אלה שמאפשרים למציאות הקיצונית, הברברית והמוחמרת להרים ראש ולשלוט במה שקורה, אנחנו אלה שממשיכים לשבת בידיים שלובות, נטולי יכולת.אנחנו הולכים לקלפי מספר פעמים ואנחנו מצביעים לאותן דמויות מושחתות וחלודות, לאותן בובות מהוללות, בלי לשים לב למחיר שאנו נשלם ולהשלכות הדרמטיות.אז אל לנו להתלונן אם אנחנו נוכל את מה שבישלנו במו ידינו.לתובעים המפגינים יש משאבים אחרים, מגויסים יותר, פעילים יותר כדי להשמיע את קולו של העם…הפגנות רחוב צריכות לאפשר, לפתח לאורך זמן, צומת דרכים עממי אמתי איפה שהטענות והדרישות יישמעו בקול רם וברור. העם, שהורחק ממושכות המורכבות של הפוליטיקה על ידי מנגנון הפקעתי מטעה, חייב למחות, לזעוק, לדרוש, תוך כדי דריכה והליכה על האספלט.הרעיון האידאלי של המושג, עם, הועלה באופן חוקי באמצעות מימוש הריבונות: העם מחזיק בכמות משמעותית של זכויות מהותיות שאושרו על ידי החקיקה.העם ריבוני במהלך בחירות או מבלי משים, במהלך הפגנות ופעולות לא שגרתיות המציבות אותו במצב של מרד.הרחוב הופך את הפונקציונליות שלה כדי לפנות מקום למחאה ואי שביעות רצון. אם מקשרים בין הפגנה ודעת קהל, זה משום שההפגנה אינה מייצגת דעה פסיבית אלא תנועה חברתית אמתית המושפעת מסוגיות פוליטיות. אנשים מתאספים ומפגינים כדי לשנות מציאות כוזבת, הם דורשים שעיקרי אמונותיהם ודעותיהם, שלעולם לא נלקחים בחשבון על ידי המושלים, ישמעו, יחשבו.
« די נשבר לי! »
