לקוראים המסורים לחיפוש אחר דעת, ידע והבנה מקיפה!
אומה יכולה לשרוד ציון גרוע. היא יכולה לעבור שנה קשה, להיכשל במבחן, להתאושש, לתקן ולנסות מחדש. אבל היא אינה יכולה לשרוד לאורך זמן את קריסת מערכת החינוך שלה, מפני שחינוך איננו רק עוד שירות ציבורי ואיננו רק עוד משרד ממשלתי. חינוך הוא הדרך שבה חברה מעבירה את עצמה מדור לדור: את שפתה, את ידיעותיה, את זיכרונה, את יכולתה לחשוב, לשפוט, להטיל ספק, ליצור ולהמשיך להתקיים גם לאחר שהדור הנוכחי ייעלם.
משום כך, תוצאות פיזה 2025, שפורסמו ב 8.9.26, אינן עוד סיבה לעוד יום של זעזוע תקשורתי. אפשר, כפי שאנחנו יודעים לעשות היטב בישראל, לקבל את המספרים, לזעוק, לזמן שר, להאשים את קודמו, להקים ועדה, להבטיח רפורמה, ואז לחזור לשגרה ולהמתין למחקר הבא. אלא שהפעם יהיה זה מעשה של הכחשה. במדעים קיבלה ישראל 442 נקודות, לעומת 482 בממוצע ה־ OECD; בקריאה 436, לעומת 461; ובמתמטיקה 433, לעומת 463. בין 2022 ל־2025 איבדה ישראל 23 נקודות במדעים, 38 בקריאה ו־25 במתמטיקה. אלה, לפי הנתונים שפורסמו, התוצאות הנמוכות ביותר שישראל רשמה בשלושת התחומים מאז החלה להשתתף במחקר.
אבל הממוצעים לבדם אינם מספרים את הסיפור כולו. במתמטיקה, 46 אחוז מבני החמש־עשרה בישראל אינם מגיעים לרמת המיומנות המינימלית שמגדיר פיזה. בקריאה מדובר ב־41 אחוז, ובמדעים ב־40 אחוז. שיעור המצטיינים בקריאה ירד מ־11 אחוז ל־5 אחוז בלבד. כלומר, אין מדובר עוד רק באחוזים, בגרפים או במקום כזה או אחר בטבלה בינלאומית. מדובר בדור שלם שחלק גדול ממנו מתקשה להשתמש בכלים הבסיסיים שבאמצעותם אדם מבין את העולם.
אפשר כמובן להתווכח על פיזה. שום מבחן בינלאומי איננו מסוגל למדוד את מלוא כישרונותיו של ילד, את דמיונו, את רגישותו, את חוכמת החיים שלו או את יכולתו ליצור. אינטליגנציה אנושית לעולם אינה מצטמצמת לשאלון. אבל כאשר כמעט מחצית מדור שלם מתקשה בקריאה, בחשיבה מתמטית ובהבנה מדעית בסיסית, הוויכוח על המדחום כבר אינו יכול להסתיר את החום.
ישראל אינה לבדה במשבר הזה. העולם המפותח כולו עובר בשנים האחרונות תהליך של שחיקה ביכולות יסוד. הרגלי הקריאה משתנים, זמן המסך עולה, הקשב מתפזר, היחס אל הידע נעשה מהיר, מקוטע וחסר סבלנות, וצעירים רבים מתקשים יותר ויותר להישאר לאורך זמן מול טקסט, רעיון או בעיה הדורשים ריכוז. ה־ OECD עצמו מצביע על כך שבמדינות רבות ההידרדרות החלה עוד לפני הקורונה. לכן אין טעם להאשים רק את המגפה, כשם שאין טעם לייחס את הכול לאיזו שקיעה מסתורית ובלתי נמנעת של המערב. יש מדינות שמצליחות להחזיק מעמד, ויש כאלה שמצליחות אף להשתפר. המשמעות פשוטה: הידרדרות אינה גזירת גורל. היא תוצאה גם של בחירות, של מדיניות, של תרבות ושל סדרי עדיפויות.
ישראל שייכת למשבר הזה, אך מוסיפה לו את הבלגן הפרטי שלה. וכאשר אחרים נשחקים, אנחנו נשחקים לעיתים מהר יותר. כאן עולה כמובן טיעון המלחמה, והוא טיעון רציני. מבחני פיזה בישראל נערכו ב־2025 בתוך מציאות של מלחמה, גיוס מילואים, פינוי יישובים, בתי ספר שנדדו ממקום למקום, משפחות שנקרעו משגרתן, חרדה מתמשכת וטראומה לאומית. יהיה מגוחך להתעלם מכך. אבל יהיה מסוכן לא פחות להפוך את המלחמה לאליבי המסביר הכול.
המלחמה יכולה להסביר החמרה. היא אינה יכולה להסביר לבדה בעיות שהיו כאן שנים קודם: כיתות צפופות, מחסור במורים מקצועיים, פערים בין זרמי החינוך, בעיות משמעת, היעדרויות, קשיי קריאה, שימוש בלתי מבוקר במסכים ואובדן תחושת המשמעות של עצם ההליכה לבית הספר. ואחד הנתונים החשובים ביותר הוא שהירידה החדה ביותר נרשמה דווקא בקרב תלמידים דוברי עברית בחינוך הממלכתי הכללי. הנתון הזה צריך לעצור את אחד ההרגלים הישראליים המזיקים ביותר: לחפש מיד את השבט האשם. זו אינה רק בעיה של הערבים, לא רק של החרדים, לא רק של הדתיים ולא רק של הפריפריה. גם ליבו החילוני, העירוני, דובר העברית והכביכול מבוסס של המערכת נפגע. במקביל, מצבה של מערכת החינוך בחברה הערבית נותר קשה מאוד. לכן אין מדובר עוד בתקלה מקומית או מגזרית. מדובר בבעיה לאומית.
יש כאן גם פרדוקס. ילדי ישראל אינם מקבלים מעט שעות לימוד. להפך. הם מבלים זמן רב מאוד בתוך המערכת. לפי נתוני ה־ OECD, מספר שעות ההוראה בישראל גבוה במקרים רבים מן הממוצע בארגון. ובכל זאת, העובדה שתלמיד יושב שעה בכיתה אינה אומרת בהכרח שהוא למד שעה. זמן הוא רק חומר גלם. כדי להפוך אותו ללמידה דרושים מורה טוב, כיתה שניתן ללמד בה, שקט, סמכות, תוכן, סקרנות וריכוז.
כאן נמצאת אחת מנקודות הכשל המרכזיות. אפשר לכתוב תוכניות לימודים מפוארות ככל שנרצה, להחליף שיטות, להוסיף רפורמות ולהמציא שמות חדשים לפרויקטים, אבל כאשר המורה אינו שולט דיו בחומר, כאשר הוא שחוק, כאשר אינו זוכה לליווי מקצועי וכאשר אינו מסוגל להחזיק את הכיתה, התוכנית נשארת נייר. מורה גרוע במשך שנה אחת איננו תקלה מנהלית קטנה. בחייו של ילד זו עלולה להיות שנה אינטלקטואלית שאבדה.
ועוד יותר מטרידה העובדה שחלק ניכר מהתלמידים סבורים שבית הספר היה עבורם בזבוז זמן. כאשר ילד אומר, במישרין או בעקיפין, שאין משמעות לשעות שהוא מבלה במוסד שאמור להכין אותו לחיים, הבעיה כבר אינה אם הוא יודע לפתור משוואה. הבעיה היא שההעברה עצמה איבדה בעיניו את הלגיטימיות שלה. המבוגר אומר לו: יש לי משהו חשוב למסור לך. הילד משיב: אינני משוכנע שיש לך דבר שאני זקוק לו.
וכאן מגיעה שאלה שהדיון החינוכי כמעט תמיד מתעלם ממנה: מה קורה לילד כאשר בית הספר נסגר? במשפחות רבות, יום העבודה של ההורים ממשיך שעות לאחר שהלימודים הסתיימו. נוצר חלל של אחר הצהריים. המצאנו צהרונים, ובצדק, אבל הם אינם נותנים מענה מלא לכל גיל ולכל ילד. ומה עושים עם ילד בן תשע, בן אחת־עשרה או בן שלוש־עשרה?
הפתרון אינו להפוך את בית הספר למחנה שבו יושבים שמונה או תשע שעות מול לוח. חינוך איננו רק עוד שיעור ועוד מחברת. יום חינוכי אמיתי יכול לכלול ספורט, מוזיקה, אמנות, ספרייה, קריאה אישית, ניסויים מדעיים, תיאטרון, מלאכה, גינון, מחשבים, עזרה בשיעורי בית, היסטוריה, תנ״ך, פילוסופיה, שיחה וחיים קבוצתיים. אנחנו חייבים להפסיק לבלבל בין הוראה לבין חינוך.
מפני שכאשר בית הספר נעלם באמצע אחר הצהריים וההורים עדיין אינם בבית, החלל אינו נשאר ריק. מישהו נכנס אליו. ליתר דיוק, משהו נכנס אליו. המסך.
הטלפון הנייד הפך למחנך השלישי של הילד. הוא אינו זקוק לתעודה, אינו מכיר שבת, חופשה או שעת סיום, והוא מלווה את הילד כמעט בלי הפסקה. הוא גם מכיר היטב את חולשותיו, העדפותיו, פחדיו ותשוקותיו, ומאחוריו פועלים אלגוריתמים שמטרתם הכלכלית פשוטה: להשאיר את העיניים על המסך עוד דקה ועוד דקה.
אין צורך להכריז מלחמה על הטכנולוגיה. זה יהיה מגוחך במדינה המבקשת להוביל בסייבר, בהייטק ובבינה מלאכותית. מחשב יכול ללמד, בינה מלאכותית יכולה לסייע להבין, וטלפון יכול לפתוח בפני תלמיד ספרייה עולמית. אבל אף אחד מן הכלים האלה אינו מסוגל לעשות במקומו את הפעולה האנושית החשובה ביותר: להתאמץ. לקרוא עשרים עמודים מבלי לברוח, לעקוב אחרי טיעון, לזכור רעיון, לנסח משפט, להתמודד עם שאלה שאינה נפתרת מיד ולהישאר מול קושי בלי לחפש גירוי אחר. ייתכן שאחד מתפקידיו החשובים ביותר של החינוך במאה העשרים ואחת הוא דווקא לשקם יכולת עתיקה: להתרכז.
מכאן גם צריך להתחיל השינוי. באופן פרדוקסלי, הרפורמה הראשונה צריכה להיות להפסיק לעשות רפורמות בלי סוף. מערכת חינוך אינה יכולה להיבנות לפי אורך חייו של שר או לפי הסכם קואליציוני. חינוך דורש זמן ארוך, עקביות והתמדה. ישראל זקוקה לאמנה חינוכית לעשר שנים לפחות, עם מספר קטן של יעדים שאינם משתנים בכל שנה: לקרוא לעומק, לכתוב כראוי, לחשב, להסיק מסקנות, להבין היגיון מדעי, להכיר את ההיסטוריה של הארץ ושל העולם, ולהשתמש בטכנולוגיה מבלי להפוך לעבד שלה.
במקביל צריך לשקם את מקצוע ההוראה. שכר חשוב, אך שכר לבדו אינו יוצר מורים טובים. צריך לבחור טוב יותר, להכשיר טוב יותר, ללוות טוב יותר ולהחזיר למורה סמכות מקצועית אמיתית. יש להשקיע במיוחד במקומות שבהם נבנים היסודות: בשנים הראשונות, בקריאה, בכתיבה, בחשבון ובהבנה. וצריך לבנות בהדרגה יום חינוכי מלא, לא כמאסר לימודי אלא כמרחב עשיר ומוגן שבו הילד יכול לקרוא, לנוע, ליצור, לשוחח, לחקור ולהיות חלק מקהילה.
זה יעלה כסף. אין טעם להעמיד פנים שלא. אבל בורות עולה הרבה יותר. היא עולה בפריון, בכלכלה, בחברה, בדמוקרטיה, בביטחון וביכולת של אדם לחיות חיים עצמאיים.
ולצד כל אלה נדרש עיקרון פשוט: כל ילד שחינוכו ממומן בידי הציבור זכאי לגרעין משותף של ידע בסיסי. אין בכך דרישה למחוק זהויות. אפשר ללמוד גמרא ומתמטיקה, תנ״ך ומדעים, ספרות עברית ואנגלית, היסטוריה יהודית והיסטוריה כללית. זהות וידע אינם אויבים. להפך. זהות שאינה מסוגלת לפגוש את העולם הופכת מהר מאוד לפחד מפני העולם. אף קהילה אינה צריכה להיות רשאית להביא את ילדיה לבגרות בלי הכלים הדרושים לעצמאות אינטלקטואלית וכלכלית.
בסופו של דבר, חינוך הוא ביטחון לאומי במובן העמוק ביותר של המושג. ישראל יודעת לגייס מיליארדים כאשר היא מזהה איום ביטחוני. היא מפתחת מערכות הגנה, טילים, לוויינים, סייבר ומודיעין, מפני שהיא מבינה שמדינה שאינה מתכוננת לעתיד עלולה לאבד את ההווה. אבל איזו מערכת הגנה תגן על מדינה שחלק הולך וגדל מאזרחיה יתקשו בעוד עשרים שנה לקרוא, לחשב ולהבין? איזו כלכלת הייטק תתקיים בלי מדענים? איזו דמוקרטיה תשרוד בלי אזרחים המסוגלים לקרוא מעבר לסיסמה? איזו יהדות תוכל להמשיך להתקיים בלי היכולת ללמוד? ואיזו ריבונות היא זו, אם אדם יודע להחליק באצבעו על מסך, אך מתקשה לעקוב אחר טיעון?
מערכת החינוך היא המקום שבו חברה מחליטה אם יהיה לה עתיד גם כאשר הדור הנוכחי כבר לא יהיה שם כדי להסביר אותו לילדיו. לכן המספרים של פיזה אינם רק מספרים. הם אות אזהרה. הם מספרים לנו לא שהילדים הפכו לפתע לפחות חכמים, אלא שאולי אנחנו הפכנו לפחות בטוחים במה שאנחנו רוצים להעביר להם, לפחות תובעניים בדרך שבה אנחנו מעבירים זאת, ופחות נוכחים בשעות שבהן מישהו אחר כבר עושה זאת במקומנו.
עדיין אפשר לשנות את הכיוון. שום חברה אינה חייבת להמשיך ליפול. אבל לשם כך צריך להפסיק לחפש אשמים קטנים מספיק כדי שלא נצטרך להתמודד עם הבעיה הגדולה. צריך לחזור להבנה פשוטה שכל תרבות שהצליחה לחיות לאורך זמן ידעה: לחנך ילד אין פירושו למלא את זמנו, להעסיק אותו או להעביר אותו בשלום משיעור לשיעור. פירושו למסור לו עולם — שפה, ידע, זיכרון, סקרנות, משמעת, חירות, יכולת לחשוב ויכולת לשאול — עולם עשיר דיו כדי שיום אחד, כאשר אנחנו כבר לא נהיה כאן, יהיה גם לו משהו ראוי להעביר הלאה.
על המחבר
רוני אקריש הוא מסאי, מרצה ומייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד, ומלמד היסטוריוסופיה מקראית. עבודתו עוסקת בזיקות שבין המחשבה המקראית, הפילוסופיה, ההיסטוריה, האתיקה והחברה בת זמננו. בכתביו ובהוראתו הוא מבקש ליצור דיאלוג בין מקורות היהדות לבין המחשבה האוניברסלית, מתוך רוח של חקירה, העמקה, העברת ידע ואחריות.
© 2026 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות.